זיוף ספרותי
זיוף שבו יצירה ספרותית מוצגת על ידי מחברה כאילו נכתבה על ידי אדם אחר / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זיוף ספרותי הוא זיוף שבו יצירה ספרותית מוצגת על ידי מחברה כאילו נכתבה על ידי אדם אחר. לא מדובר בשם עט, שבו המחבר מסתיר את זהותו באמצעות בחירה בשם אחר, אלא בייחוס היצירה לאדם שחי בתקופה קודמת. זיוף ספרותי יכול להיות יצירה בדיונית (סיפורת או שירה) שהזיוף בה הוא רק ייחוסה לאדם אחר, ויכול להיות יצירה לא-בדיונית, כגון יומן או ספר זיכרונות, שבה גם העובדות המוצגות הן זיוף.
לשם יצירת זיוף ספרותי על הזייפן לחקות את סגנונו של האדם שלו הוא מייחס את הזיוף, ובין השאר להקפיד על אוצר מילים מתאים. להגברת המראה האותנטי של הזיוף יש להשתמש גם בחומרי גלם (נייר, דיו וכדומה) בני התקופה.
לזיוף ספרותי מתקיימים מניעים שונים, כפי שמלמדות הדוגמאות שבהמשך. מרכיב מרכזי בזיוף ספרותי הוא פסאודואפיגרפיה - יצירה ספרותית המיוחסת לתקופה קדומה יותר מכפי שהיא או לכותב אחר (נכבד ואמין יותר בדרך כלל) מאשר מחברה המקורי. בעיקר אמורים הדברים לגבי ספרים דתיים כמו המדרשים והספרים החיצוניים, המיוחסים לדמויות כמו חנוך (דמות מספר בראשית), אברהם, משה ועוד, אף על פי שנכתבו בימי בית שני. גם ספרות מימי הביניים, כגון ספר הזוהר, יוחסה פעמים רבות לדמויות קדומות. הסיבה הראשונית לכתיבה פסאודואפיגרפית היא לתת לקוראים סיבה ועניין לקרוא את הספר. איש לא יתעניין בנבואה או חזון של כותב פלוני ולא מוכר, אולם אם יספר הכותב כי "גילה" או "תרגם" חזון קדום של אישיות מוכרת ולרוב קדושה יעורר הדבר עניין.