זכות הכיבוש
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכות הכיבוש היא זכותו של צבא להחזיק בשטח שנכבש על ידו במלחמה. זכות זו נחשבה למקובלת במשפט הבינלאומי עד מלחמת העולם השנייה, ומאז הלגיטימיות שלה התפוגגה בהדרגה.
בעקרונות המשפט הבינלאומי שנוסחו במהלך משפטי נירנברג, נקבע איסור על מלחמה תוקפנית. בשנת 1974 התקבלה החלטה 3314 בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, האוסרת שורה של פעולות תוקפניות בהן פלישה צבאית, כיבוש, סיפוח כפוי, הפצצה אסטרטגית וסגר צבאי על נמלים.
תומכי זכות הכיבוש טוענים כי עם תום מלחמה, שולט בשטח כוח צבאי חזק, שביכולתו להביא שלום ויציבות לתושבי האזור, ולכן יש להעניק לו לגיטימציה.
מאידך, שורה של תהליכים היסטוריים הובילו לשלילת זכות הכיבוש. המעצמות בעולם כיום תומכות בזכות להגדרה עצמית, תמיכה שהתגבשה עם ההכרה בנזקים שנגרמו במהלך הכיבוש והקולוניאליזם באפריקה, ובחורבן שהותירו אחריהן מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בין אבני הדרך שהובילו לתפיסה המודרנית במשפט הבינלאומי, השוללת את זכות הכיבוש, נמנים הסכם קלוג-בריאן (1928), משפטי נירנברג (1945), מגילת האומות המאוחדות (1945), הדה-קולוניזציה באסיה ואפריקה, ותמיכת האו"ם בעיקרון השלמות הטריטוריאלית של המדינות החברות בו.