חגורת החלודה
איזור בארצות הברית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חגורת החלודה (באנגלית: The Rust Belt; על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית: רצועת החלודה[1]) היא הגדרה כלכלית-חברתית לא רשמית לאזור שהיה מרכז התעשייה הכבדה של ארצות הברית, וכולל את מדינות המערב התיכון השוכנות לחופי הימות הגדולות, וצפון-מזרח ארצות הברית: ניו יורק, פנסילבניה, וירג'יניה המערבית, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה, אילינוי וויסקונסין, ויש הכוללים בו גם את מיזורי[2]. ההגדרה מתייחסת לתהליכי אי-תיעוש (אנ') ודעיכה שהתחילו במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות הידלדלות תעשיות הפלדה, הפחם, הברזל והרכב; אבטלה גואה; הגירה שלילית ובליה עירונית. בין הסיבות לתהליכים אלה מונים את הגלובליזציה, ליברליזציה כלכלית וחשיפת משק התעשייה לתחרות, רכישת מפעלים אמריקאיים על ידי חברות זרות, מיקור חוץ של משרות בתעשייה והוצאת מקומות עבודה אל מחוץ לארצות הברית, אוטומציה שהביאה לצמצום מספר המועסקים בתעשיות הפחם והפלדה, דרישות מחמירות למיומנויות מקצועיות ועלויות שכר גבוהות[3], וכן שינויים במקורות האנרגיה, עם צמצום השימוש בפחם, ומעבר לנפט וגז[4].
בעקבות שגשוג התעשייה הכבדה, משלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 הוכר האזור כ"חגורת הפלדה" (Steel Belt), כינוי שהבדיל אותו ממדינות המערב התיכון הנכללות בחגורת התירס (Corn Belt), ומהמישורים הגדולים, המכונים "סלסלת הלחם של צפון אמריקה" (Breadbasket of North America)[5][6]. כן נודע האזור בכינויים "המרכז התעשייתי" (Industrial Heartland), "חגורת החרושת" (Factory Belt) ו"חגורת הייצור" (Manufacturing Belt).