חוק גרים
כלל בלשני / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק גְרים (ידוע גם כ"מעתק ההגאים הגרמאני הראשון") הוא מעתק ההגאים ששינה את השפות הגרמאניות משאר השפות ההודו אירופיות, הוא גם החוק ההגאים השיטתי הראשון שנתגלה. ניסוחו היווה נקודת מפנה בהתפתחות הבלשנות ואִפשר את יצירתן של שיטות מתודולוגיות קפדניות במחקר ההיסטורי של הבלשנות. החוק התגלה על ידי פרידריך פון שלגל ב-1806 ורסמוס ראסק ב-1818. ב-1822 הרחיב יעקוב גרים את החוקים האלה ויישם אותם על השפה הגרמנית בספרו Deutsche Grammatik ("דקדוק גרמני"). חוק גרים, או חוק ראסק-גרים, כפי שהוא מכונה לעיתים, קובע סדרה של התאמות בין עיצורים סותמים וחוככים בשפות גרמאניות מוקדמות לבין העיצורים הסותמים בשפות הודו-אירופיות אחרות. גרים השתמש בדוגמאותיו בעיקר בלטינית וביוונית. השינויים שגרים תיאר כנראה התרחשו בסביבות 500 לפנה"ס.
חוק גרים, באופן בו הוא מנוסח כיום מתאר את התפתחות העיצורים מהשפה הפרוטו-הודו-אירופית (השפה ההיפותטית אשר ממנה התפתחו כל השפות ההודו-אירופיות) לפרוטו-גרמאנית (השפה ההיפותטית אשר ממנה התפתחו כל השפות הגרמאניות). הוא מורכב משלושה חלקים שמהווים שלושה שלבים עוקבים ב"מעתק שרשרת":
- עיצורים סותמים בלתי-קוליים (אטומים) בפרוטו-הודו-אירופית משתנים לעיצורים חוככים בלתי-קוליים.
- עיצורים סותמים קוליים בפרוטו-הודו-אירופית משתנים לעיצורים סותמים בלתי-קוליים.
- עיצורים סותמים קוליים מנושפים בפרוטו-הודו-אירופית הופכים לעיצורים חוככים קוליים; בסופו של דבר, ברוב השפות הגרמאניות העיצורים החוככים הקוליים הללו הופכים לעיצורים סותמים קוליים.