חוק לא תעמוד על דם רעך
חוק ישראלי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998. עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, הקובע:
(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 30 ביוני 1998 |
תאריך חקיקה עברי | ו' בתמוז תשנ"ח |
גוף מחוקק | הכנסת הארבע עשרה |
תומכים | 16 |
מתנגדים | 5 |
נמנעים | 1 |
חוברת פרסום | ספר החוקים 1670, עמ' 245 |
הצעת חוק | פרטית |
משרד ממונה | משרד המשפטים |
נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.
החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת, שגיבש את החוק מתוך טיוטה שהכין הרב פרופ' נחום רקובר, לפי בקשתו של רבם הרב צבי יהודה הכהן קוק.[1] בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:
לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.
— דברי הכנסת, 22 ביוני 1998
חוקים דומים קיימים ביפן, בגרמניה ובצרפת, אך שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה (חוק כזה נוסף לספר החוקים של אחדות ממדינות ארצות הברית, אך אין זה המצב הרווח). "חוק השומרוני הטוב" הקיים בארצות דוברות אנגלית אינו יוצר חובה פוזיטיבית לעזור לאדם במצוקה, אלא מגן על המסייע מפני תביעתו של האדם לו סייע, אם נגרם לו נזק.
לעומת זאת במשפט הישראלי החוק מחייב להושיט עזרה במקרה של מצוקה מיידית אך אינו מגן על המציל מפני תביעת רשלנות. ראו סעיף 2(א) לחוק (המפנה לסעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט).
בעבר, התקיימה במידה מסוימת חובה כזו עוד קודם לחקיקת החוק, כדבריו של אהרן ברק:
נראה לי כי בשל תפיסתנו שלנו את קדושת החיים, מן הראוי הוא שלא נלך בעקבות ההלכות האנגליות והאמריקאיות. שופט בישראל מן הראוי שייתן ביטוי לתחושת הצדק החברתי השוררת אצלנו. מן הראוי לו שיתחשב בסביבה החקיקתית הקרובה והרחוקה המעודדת מעשי הצלה. שיקולים נורמטיביים, מוסדיים ובין מוסדיים, מובילים, על כן להכרה בחובת זהירות מושגית המוטלת על כל אדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכון של ממש לחיים ולגוף של זולתו, בלבד שאין בכך כדי להעמידו בסיכון דומה.
— שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה (1987)
החוק בא לידי ביטוי במשפט בישראל, ולעיתים נדירות מוגשות תביעות פליליות על הפרתו.[2] חובה זו, טרם חקיקת החוק, באה לידי ביטוי בדברי השופט טל, שחובה על האדם להציל אדם אחר בסכנה, אך חובה זו מוגבלת למצב שבו איננו מכניס את עצמו למצב סכנה.[3]