חוק שעות עבודה ומנוחה
חוק ישראלי, אחד מדיני העבודה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק הקובע את הזמנים שבהם מותר למעביד להעביד את העובד, את זכות העובד למנוחה שבועית, ואת הגמול שיש לשלם בעד עבודה נוספת. החוק נכנס לתוקף ביום כ"ז באלול תשי"א (28 בספטמבר 1951), בתחילת ימיה של הכנסת השנייה. בעת דיוני הכנסת, קשרו הדוברים בין חוק זה לבין עקרון השבת במשפט הישראלי. מחד, מדובר בביטוי אורגני של משמעות יום השבת, יום המנוחה והשוויון בין כל העובדים וזכותם למנוחה. מאידך, החוק, שקובע את יום השבת כיום המנוחה של העובד, גם מאפשר עבודה בשבת בתנאים מסוימים.[1]
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 22 במאי 1951 |
תאריך חקיקה עברי | ט"ז באייר תשי"א |
גוף מחוקק | הכנסת הראשונה |
תומכים | 54 |
מתנגדים | 13 |
נמנעים | 4 |
חוברת פרסום | ספר החוקים 76, עמ' 204 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד הכלכלה והתעשייה |
מספר תיקונים | 18 |
נוסח מלא | הנוסח המלא |
הפרק השביעי לחוק קובע על מי חל החוק ומי הם יוצאי הדופן שהחוק אינו חל עליהם, כגון עובדי מדינה מסוימים, שוטרים, דייגים, אנשי צוות אוויר ועובדים בתפקידי הנהלה בכירה (החוק כנראה כן חל על מנהלים זוטרים ומנהלים בדרג ביניים. ראה פסיקה) תפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ועובדים שלמעבידם אין אפשרות לפקח על שעות עבודתם.