חיפה בתקופה העות'מאנית
תקופה בתולדות העיר חיפה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חיפה עברה שינויים רבים במהלך ארבע מאות שנות התקופה העות'מאנית (1516-1918). במאתיים וחמישים השנים הראשונות של התקופה הייתה חיפה עיירת נמל קטנה ששכנה מימי קדם מהאזור שמדרום למקום בו ניצב כיום בית החולים רמב"ם (בליטת ראס אל-כרום), החוף השקט וחלק משכונת בת גלים ("חיפה אל עתיקה")[1] ועד שכונת תחנת הכרמל. היא ידעה עליות ומורדות, אך נותרה קטנה בהיקפה ודלה באוכלוסייתה. באמצע המאה ה-18 החליט השליט המקומי בצפון ארץ ישראל, ד'אהר אל-עומר, להעביר את מיקומה של חיפה לאזור כיכר פריז של ימינו, ואותה "חיפה החדשה" מהווה את גרעין העיר של ימינו. העיר זכתה לפיתוח משמעותי במאה ה-19 עם ירידת חשיבותה של עכו וקביעתה של חיפה כמרכז התיישבות של קבוצות נוצריות שונות (הכרמליתים והטמפלרים) ומרכז לקשרים עם מדינות אירופה. היישוב היהודי החל לצמוח בסוף התקופה ונוסד בית הספר הריאלי והקמת הטכניון החלה. העות'מאנים הפכו את חיפה לתחנת הקצה של שלוחת רכבת העמק של מסילת הברזל החיג'אזית ב-1905.