חליפין (דת)
דת / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חליפין דתי הוא פולחן שבו אדם מעלה מנחה לאל שבו הוא מאמין, וזאת בתמורה לחסד אלוהי שנעשה בעבר או שהמאמין מייחל שייעשה בעתיד.
מנחה דתית אינה בהכרח חליפין גם אם כוונתו של המאמין הייתה לקיים חליפין וזאת כי כל חליפין משמעו ששני צדדים המעורבים בחליפין נותנים ומקבלים, גם אם לא בצורה שוויונית, על מנת שהמאמין יזכה בחסד האלוהי, על האל לקבל את מנחת המאמין, וייתכן מצב אמוני בו האל לא מקבל את המנחה וכך לא מתקיים חליפין. מנחה לא חייבת להיות פריט מוחשי שאפשר לעשות בו שימוש, אין דת בה החליפין הם אחד מעיקרי הדת, אולם זוהי פעילות הקיימת בדתות רבות.
המנחה המוענקת בטקס החליפין יכולה להיות מוענקת מראש - אדם מעלה מנחה על מנת לזכות בדבר מה (למשל בבנים זכרים) או בדיעבד (ex-voto), כלומר כפירעון נדר או מחילה על חטא שנעשה.
מקס ובר, בספרו הסוציולוגיה של הדת,[1] כאשר התייחס לווירטואוזיות של קדושה ועל טיפוסי גאולה במובן אישי, כתב על כך שלשיטתם, על מנת שאדם יוכל לזכות בגאולה הוא יכול לנקוט באחת משתי דרכים: הדרך האקטיבית של מאמץ ועבודה קשה באופן סגפני או על ידי דרך פסיבית של מיסטיקה אשר משמשת מעין קיצור הדרך אל אלוהים. אלוהים יקבל את העבודה הרוחנית ויגאל את האדם.
ההלניסט הגרמני ולטר בורקרט(אנ') דן בחליפין דתיים בהקשר של ההתפתחות האנושית, כשהוא נעזר בהרחבה בראיות מיוון העתיקה ומהמזרח הקרוב הקדום.
על פי ג'רארד דיימונד. בשלב מסוים חל מפנה, במקום חליפין ישירות מול האלוהות נעשו החליפין דרך כוהני הדת. כלומר את המנחה נתנו לכהן למרות שאת הבקשה ביקשו מהאל עצמו.