חמאס
حماس

סמליל החמאס בראש הסמליל, שרטוט של ישראל מן הים לירדן, בהתאם לאמנת החמאס השואפת למדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית במקום מדינת ישראל; במרכזו שתי חרבות מוצלבות על רקע כיפת הסלע, ומסביב דגלי פלסטין עם השהאדה, מתחת כיתוב "פלסטין" בערבית בשחור, ובמוטו השם המלא של הארגון
תקופת הפעילות	1987–הווה (כ־36 שנים)
אידאולוגיה	לאומנות פלסטינית, אסלאם פונדמנטליסטי, איסלאמיזם סוני, אנטי-ציונות, אנטישמיות, פתרון המדינה האחת
קבוצות אתניות	ערבים פלסטינים
מייסדים	אחמד יאסין עבד אל-עזיז א-רנתיסי מחמוד א-זהאר
מנהיגים	יחיא סנוואר (מנהיג חמאס ברצועת עזה) אסמאעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית)
מטה	עזה, הרשות הפלסטינית
אזורי פעילות	הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית סוריה סוריה לבנון לבנון קטאר קטאר
מדינה	מדינה פלסטינית
חברים	כמה עשרות אלפי חמושים
בעלי ברית	הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני איראן איראן חזבאללה חזבאללה סוריה סוריה האחים המוסלמים רוסיה רוסיה עיראק עיראק גדודי חללי אל-אקצא ועדות ההתנגדות העממית חות'ים החות'ים טורקיה טורקיה
מתנגדים	ישראל ישראל ארצות הברית ארצות הברית הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת אוסטרליה אוסטרליה גרמניה גרמניה האיחוד האירופי האיחוד האירופי ירדן ירדן מצרים מצרים יפן יפן קנדה קנדה ערב הסעודית ערב הסעודית איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות
אתר חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987.

מטרת הארגון על פי אמנת חמאס היא הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל^[1] כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, האיחוד האירופי^[2], קנדה^[3], אוסטרליה^[4][5], ירדן, יפן, נורווגיה^[6] ופרגוואי^[7]. מנגד, היא מוגדרת כתנועה פוליטית לגיטימית על ידי איראן, רוסיה, טורקיה, סין ורוב מדינות ערב^[8]. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות:

1. זרוע פוליטית-מדינית;
2. זרוע צבאית המכונה "גדודי עז א-דין אל-קסאם" שהיא וה"מוראביטון" נאבקות בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור;
3. זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס.

בחלק ממדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור^[9]. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, בעיקר במבצע חומת מגן ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

בינואר 2006 זכתה רשימת "הרפורמה והשינוי" של חמאס ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית. ראש הסיעה, אסמאעיל הנייה, מונה כראש ממשלת הרשות הפלסטינית. אולם עם פרוץ עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, פוזרה הממשלה וחמאס הוצא מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס^[10]. העימות הסתיים ב-14 ביוני 2007, אז השתלטה חמאס על רצועת עזה, תוך חיסול פעילי פת"ח. מאז שולטת חמאס ברצועה תחת הנהגתו של אסמעיל הנייה. הנייה עצמו כפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח^[11]. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים^[12]. נכון לשנת 2020, טרם מומש בפועל הפיוס בין התנועות.

האידאולוגיה הבסיסית של חמאס

ערך מורחב – אמנת חמאס

יעדים

יעדי חמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם.^{[דרוש מקור]}

אמצעי מאבק

לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:

• ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים" מהעולם. הג'יהאד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הם מכירים בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יהאד פירושו מאבק אלים נגד ישראל או כל גורם לא-מוסלמי השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יהאד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה, ואף רצח פלסטינים חפים מפשע, אם קיים, לדעתם, חשש שאלו יעבירו מידע לישראל^[13]. ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
• דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית פירוש המושג הוא "הזמנה". בהקשר הדתי-מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיני כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר נגד ישראל ונגד החילוניות, וחינוכו לפעול באלימות^{[דרוש מקור]}. מאז כניסתה של חמאס למערכת הפוליטית במהלך 2005 והשתלטותה על רצועת עזה ב-2007, השתנתה מערכת היחסים שבין האמצעים העומדים לרשות התנועה. מחד, שלטונה ברצועה אפשר לה לקדם חלק מיעדיה בשינוי החברה הפלסטינית באמצעות חקיקה וכפייה; ומנגד, הוא חשף אותה למערכת לחצים צבאיים וכלכליים על ידי ישראל, מדינות ערב ואף כמה מבעלות בריתה. במהלך 2011 הצהירו דוברי התנועה כי יחתרו להשתמש יותר בכלים מדיניים ועממיים כדי להשיג את מדיניותם, אך זאת מבלי לוותר על "זכותם להשתמש בהתנגדות".

מדיניות

חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יהאד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יהאד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:

• אי-הכרה בישראל, ג'יהאד – בראיית חמאס, מדינת ישראל היא ישות מלאכותית, שנוצרה עקב קולוניאליזם. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרור המתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של וויתור על "נשק ההתנגדות". עם זאת, מאז תחילת התהדיאה קיימות בצמרת חמאס דעות חלוקות לגבי ישראל והמאבק בפועל, ויש כאלה התומכים בהפסקת אש לשם דחיית המאבק, ולמשא ומתן עקיף עם מדינת ישראל, ללא הכרה בישראל. מצע חמאס הפוליטי נחשב בעיני מומחים לענייני פלסטינים למתון מאשר העקרונות הבסיסיים של התנועה.
• זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא השריעה. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על העולם. ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך אסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה אסלאמית.
• הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים. החל מ-2006 החלו רבים להטיל ספק בעיקרון זה, לאחר שורה של עימותים אלימים שהתקיימו בין פעילי חמאס ופת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
• לגיטימציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.

במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות רבים של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את החיסולים והמבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"תהדיאה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.

עקרון ה'צבר'

עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר' (صبر הגייה מקורבת: סַבְּר), שפירושו "סבלנות, אורך רוח והתמדה". חמאס מבינה שיעדיה רחוקים מהשגה, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל מצב. חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תוכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה. אין הדבר קשה לאללה אם יהיו הכוונות טהורות והנחישות כנה…" (אמנת חמאס). נוסף על האמור, הרי שבאופן כללי האסלאם מכיר בערך הסבלנות כערך עליון, ולא פעם ניתן לשמוע את המשפט "הסבלנות היא מפתח הישועה" (תרגום חופשי מערבית) בהקשרים מלחמתיים.

אנטישמיות באידאולוגיית חמאס

בהמשך לתפיסה הפאן-אסלאמית, רואה חמאס את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, אותה היא תופסת כ-"ראש גשר" לאזור. הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מוחמד כבר מראשית דרכו של האסלאם ושמוחמד פעל נגדם בכוח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האמנה עושה גם דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו. אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין. כך למשל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי חמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה:

"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס ... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."^[14]

כמו כן, מונעת חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה^[15].

שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומוצאים את הצידוק ההלכתי לצעד כזה. לפי גישה זו, היהודים כבר אינם ד'מים (בני חסות) של האסלאם מכוון שפעלו נגדו ועתה הם אויבים שיש להשמידם^[16][17]. לתפיסתם, אללה איפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה. חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אלאסטאל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגיהנום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשרפה כבר בעולם הזה ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, כלומר השמדה אקטיבית ולא צפייה לענישה בידי האל^[18].

חמאס והג'יהאד העולמי

תנועת חמאס תומכת בג'יהאד העולמי אך בשלב הראשון דוגלת בהקמת מדינה אסלאמית בשטחי ארץ ישראל בלבד. לפיכך, מנסה חמאס לגייס את תמיכת העולם במאבק זה ולבדל את עצמו מארגונים כמו אל-קאעידה. כך למשל, גינתה חמאס את פיגועי 11 בספטמבר ואף פעלה באופן זמני נגד פעילי ארגון הטרור האסלאמי "אל-תוחיד ואל-ג'יהאד", המסונף ל"אל-קאעידה", אשר חטפו ורצחו את ויטוריו אריגוני ברצועת עזה באפריל 2011, בדרישה לשחרור מנהיגם, אבו וליד אל-מקדסי, אך באוגוסט 2012 שחררה חמאס מהכלא אותו מנהיג.

עם זאת, משתפת חמאס פעולה עם ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה במאבק וטרור נגד ישראל (כגון חטיפת גלעד שליט ביחד עם צבא האסלאם). בעקבות חיסולו של מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, בתחילת מאי 2011 גינה אסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, את החיסול וכינה את בן-לאדן "לוחם ערבי מוסלמי"^[19].

חמאס מסייע לארגון המדינה האסלאמית (דאעש) דבר המתבטא בהעברת כספים, בהכשרת ואימון מחבלים, בסיוע בקשר ותקשורת ובטיפול בפצועים. הקשר עם שלוחת המדינה האסלאמית בחצי האי סיני מתבצע דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה מתחת לציר פילדלפי^[20].

אסטרטגיה

לדברי דוד פסיג, חמאס, כמו ארגוני טרור נוספים המנסים להילחם במדינות הדמוקרטיות, מצא כי "הברית שיש בין האזרח במדינה הדמוקרטית לבין הצבא והממשל שלו הוא הנכס האיתן ביותר של המדינה, שגורם בסופו של דבר לעליונות צבאית, מדעית, תרבותית וטכנולוגית". לכן מאמציהם מיועדים וממוקדים לפגוע בברית זו, ולנסות "למוטט או לפחות לזעזע את הקשר ההדוק והאמון שיש לאזרח הדמוקרטי עם מנהיגיו ומפקדי צבאו", באמצעות תורת לחימה בעלת נדבכים רבים, שאחד מיסודותיה הם חילופי מהלומות שיפגעו באזרחים ויתישו אותם. אנשי חמאס מנסים ליצור קרע בין האזרחים למנהיגים, שיגביל את היתרונות הצבאיים, הטכנולוגיים והכלכליים של ישראל בעת לחימה, בשל מצוקת האזרחים, בעוד חמאס ימשיך להתחמש ולתקוף את ישראל ולנסות להכריע אותה^[21].

ההיסטוריה של חמאס

הקמה

חמאס הוקמה בגדה המערבית על ידי אנשי המוג'מע האיסלאמי (אנ') (השלוחה של האחים המוסלמים ברצועת עזה) בראשות שייח' אחמד יאסין^[22] סביבות שנת 1987, אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, בעידוד השלטון הצבאי הישראלי^[23][24] שראה באנשי האחים המוסלמים שעסקו בצדקה אלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות אלימות נגדה.

קיים חוסר בהירות לגבי המיקום, המועד וזהותם האנשים שהקימו את התנועה, כאשר הגרסה המקובלת היא ב-15 בדצמבר 1987 בעזה על ידי אחמד יאסין, מחמד טהאה ומנהיגים נוספים^[25], אם כי יש מאחרים את התאריך עד לפברואר 1988^[26], ומסעב חסן יוסף טוען שהגרסאות האלו שגויות ונובעות מהיעדר מידע מדויק בנושא, ושחמאס הוקמה עוד קודם בפגישה חשאית בחברון בשנת 1986 של אחמד יאסין, אביו ודמויות דתיות משמעותיות נוספות מרחבי הגדה^[27].

התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתחילת דצמבר 1987, ושילבה בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

חמאס בתקופת הסכמי אוסלו

ב-13 בדצמבר 1992, טרוריסטים של חמאס חטפו ורצחו את איש מג"ב נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים של מחבלי חמאס מבוקשים. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, שמעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.

ב-16 באפריל 1993, בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון על ידי חמאס. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לפונדק דרכים בצומת מחולה בבקעת הירדן. בתחילת 1996 חוסל הטרוריסט יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות - בירושלים (הפיגועים באוטובוסים בקו 18 בירושלים (1996)), בתל אביב (הפיגוע בדיזנגוף סנטר) ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה, טענה הרשות הפלסטינית, כי החלה לפעול נגד חמאס, ולדכא לכאורה את פעילותה. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ראש הלשכה המדינית של התנועה, מוסא אבו מרזוק, במהלך נסיעה לארצות הברית, והוחלף על ידי סגנו ח'אלד משעל. אבו מרזוק שוחרר לבסוף כעבור שנה אך התמנה לסגנו של משעל במקום לחזור לתפקידו המקורי.

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן ולטענת גורמי ביטחון בישראל היה "ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל נסיוב שהציל את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח' אחמד יאסין.

לקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". בעקבות כישלון השיחות, לא ידוע אם הצעה זו הייתה ממשית.

חמאס באינתיפאדה השנייה

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשבה לגוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו נגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצא לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.

במהלך האינתיפאדה החלה ישראל להפעיל מדיניות חיסול ("סיכול ממוקד") נגד פעילי התנועה, בה מחבלים בכירים נהרגו בתקיפה צבאית יזומה מצד ישראל, כגון בתקיפה אווירית או על ידי צלפים. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש שטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. כמו כן, ארגוני שמאל קיצוני וארגוני זכויות אדם, בישראל ומחוץ לה, הביעו מחאה כנגד מדיניות החיסולים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע גזר דין מוות ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד פעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצות מתקתקות", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי "הזרוע הפוליטית" של הארגון, המפיחים רוח במפרשי "הזרוע הצבאית" (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 חוסל דובר חמאס ברצועה, אסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.

ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים רבים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס; אסמאעיל הנייה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז רנטיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי חמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית, בעוד שכל צמרת החמאס התכנסה בקומה התחתונה של הבית, ולכן כולם ניצלו מהמתקפה.

ב-22 במרץ 2004 חוסל מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. במקומו מונה ח'אלד משעל למנהיג חמאס. כמנהיג חמאס בשטחי יהודה, שומרון ועזה מונה עבד אל-עזיז רנטיסי, שחוסל אף הוא ב-17 באפריל 2004.

על-פי נתונים שפרסמה מערכת הביטחון עם חיסולו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של האינתיפאדה השנייה ביצע חמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע חמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.

מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 חוסלו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.

התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ופת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדיאה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח בשנת 2005.

במהלך 2005 המשיך חמאס בפעילותו הצבאית, כתגובה, לטענתו, על הפרות ישראליות של ה"תהדיאה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע ניסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו שני פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.

חמאס החרימה את הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, אולם הודיעה שתשתף פעולה עם מי שייבחר לתפקיד. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו לאורך שנת 2005 זכה חמאס בהצלחה יחסית, בעיקר ברצועת עזה, אך גם ביהודה ושומרון.

בחירות 2006 לרשות הפלסטינית

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים וגורמי מודיעין ישראליים צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת חמאס בראשות אסמאעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, חמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, חוסר היעילות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח וחמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.

זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס ישמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות לכנסת השבע עשרה, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הנייה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי, רוסיה, ארצות הברית והאו"ם שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות ממדינות שונות ל"רשות". תנאים אלה היו:

• הכרה בהסכמים שנחתמו בין אש"ף וישראל, לרבות הסכמי אוסלו.
• התנערות מהתמיכה בטרור.
• הכרה בישראל.

חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן.

המאבק הפנימי מול פת"ח

זמן קצר לאחר הקמת ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, החל מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ותנועתו פת"ח. מאבק זה החל בשל מספר סוגיות:

• דרישת אבו מאזן כי ממשלת חמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
• מאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לבין מוסד הנשיאות, לרבות השליטה בגופים הכלכליים והמנהליים ברשות ובמערך הביטחון הפלסטיני.
• הקמת "הכוח המבצע" - מנגנון ביטחוני נוסף - על ידי שר הפנים הפלסטיני סעיד ציאם, אשר היווה מוקד למתיחויות רבות.

בעוד שבחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, באפריל 2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה, ובו רמז כי אבו מאזן ופת"ח הם בוגדים המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:

ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית

הנאום זכה לגינויים רבים מצד גורמים פלסטיניים (אפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו) ומספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים, בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך התדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.

מסמך האסירים וחטיפת גלעד שליט

ערכים מורחבים – מסמך האסירים, גלעד שליט

בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 וקריאה להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. חמאס סירבה לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. במקביל לאירועים אלה, נמשכו האירועים האלימים בשטח בין פעילי חמאס ופת"ח, עם מספר הרוגים לשני הצדדים. באותו חודש שברה חמאס באופן גלוי את התהדיאה מול ישראל כאשר שבה לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות בתגובה לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג חמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום, הוא גלעד שליט. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואסמאעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים" תוך שינוי כמה מסעיפיו וניסוחם באופן שממנו ניתן גם לפרש כי חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.

למרות ההסכמה על מסמך האסירים, והצפי כי המגעים לשחרור גלעד שליט יביאו לשחרורם של אסירים פלסטינים ופריצת המצור על ממשלת חמאס, החל המצב הפנימי בשטחים להידרדר בשנית. המגעים לממשלת אחדות פלסטינית, שבאוגוסט וספטמבר 2006, הכריזו בכירי חמאס כי צפויה לקום תוך זמן קצר, נכשלו, ובמהלך אוקטובר חל סבב עימותים נוסף במאבק בין אנשי חמאס ופת"ח ב"שטח". ב־14 בדצמבר נערך ניסיון התנקשות בראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הנייה. שורה של התפרעויות רבות היקף נרשמו גם לאחר נאומו של אבו מאזן ב־16 בדצמבר, בו איים בהקדמת הבחירות במקרה שלא תושג ממשלת אחדות. אירועים אלו סימנו תחילה של הסלמה רחבה יותר במאבק הפנימי - האירועים החלו לכלול יותר ויותר ניסיונות הדדיים של התנקשויות בבכירים (לרבות אבו מאזן, רשיד אבו שבאכ, מוחמד דחלאן ואחרים מ-פת"ח, ושרי הממשלה מצד חמאס), פגיעה במוסדות האזרחיים המזוהים עם התנועות (כמו האוניברסיטה האסלאמית המזוהה עם חמאס) חטיפות, והקמת מחסומים צבאיים בכל רחבי רצועת עזה. חלק מהמאבק אף זלג לגדה המערבית, שם המאבק התבטא בעיקר בחטיפות ופיגועים בבכירים מקומיים, כגון ראשי עיריות.

התחדשות המאבק עם הפת"ח

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. חמאס המשיכה להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבשה חמאס את כל בסיסי מנגנוני הביטחון ברצועת עזה.

בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-14 ביוני, על פירוק ממשלת האחדות בראשות אסמאעיל הנייה ועל הוצאת חמאס וארגוניו החמושים אל מחוץ לחוק.

תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו. בתגובה, חמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.

מבצע "עופרת יצוקה"

ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

בעקבות ירי רקטות (קסאם וגראד) לעבר יישובים ישראלים הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע צבאי רחב שכלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים הישראלי וכניסת כוחות קרקעיים. מטרת המבצע המוצהרת הייתה "שיפור המציאות הביטחונית בדרום", דבר שתורגם על ידי פיקוד הדרום לשתי מטרות משנה: 1. הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל; 2. פגיעה בכוחה של חמאס שתרתיע אותה מחידוש הירי. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאוד ברצועת עזה^[28], צה"ל הצליח להסב הרוגים רבים ללוחמי חמאס (כ-700 הרוגים, הן לפי ספירת צה"ל והן לפי ספירת חמאס עצמו), בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולהשמיד מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת^[29]. המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להירתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.

התרופפות הקשר עם הפטרון הסורי

באפריל 2011, לאחר גל מחאות בסוריה כחלק מגל המחאות בעולם הערבי באותה עת, הביע ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל תמיכה באחים המוסלמים בסוריה. לפי דיווחים עיתונאיים, הודיע בתגובה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד כי מקומו אינו מובטח. חמאס ביקשה מקום אירוח חדש בירדן ובמצרים, אך נדחתה, אם כי מצרים הסכימה לפתוח משרד אינטרסים לחמאס, אותו ייצג סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. לאחר שפנתה לקטר, המדינה הסכימה לארח את ההנהגה המדינית של חמאס, ללא הזרוע הצבאית, בעיר הבירה דוחה. הדלפות גרסו כי ח'אלד משעל צפוי לעבור לקטר, ואילו סגנו מוסא אבו מרזוק צפוי לעבור למצרים^[30]. ההנהגה הצבאית תכננה לחזור לרצועת עזה דרך מעבר רפיח שהיה צפוי להיפתח תחת ההנהגה החדשה של מצרים.

מבצע עמוד ענן

ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

כחלק ממבצע עמוד ענן, צה"ל חיסל פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה^[31]. בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים. המבצע הסתיים בהפסקת אש בתיווך מצרים ובה התחייב חמאס להפסיק את כל הפעילות ההתקפית נגד ישראל מרצועת עזה, כולל של ארגונים אחרים.

בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

אחרי מבצע עמוד ענן כמות ירי הרקטות והנחת המטענים ירדה באופן משמעותי ואזור עוטף עזה נהנה משקט כמעט מוחלט רוב הזמן.

בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013 והדחתו של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים, החל חמאס לשלוח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, ואלה ביצעו פעולות טרור וגרילה כנגד כוחות מצריים. בפעולות סיכול של צבא מצרים נהרגו ונעצרו עשרות פעילי חמאס בסיני^[32].

ב-2014 הוצא חמאס, ביחד עם תנועת האחים המוסלמים, אל מחוץ לחוק במצרים. צבא מצרים, שהחל במבצע למיגור הטרור בחצי האי סיני, פעל גם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי והרס רבות מהן^[33]. התנגדותו של חמאס למעורבותו של חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה גרם לפטרונית שלו, איראן, לקצץ באופן דרסטי בסיוע הכספי שהיא מעבירה לחמאס. שני תהליכים אלה פגעו קשות בכוחו של חמאס ברצועת עזה והביאו אותו לחתום במאי 2014 על הסכם פיוס עם הפת"ח והקמת ממשלה משותפת. הסכם פיוס זה התקבל בתגובות מעורבות בעולם, כאשר המתנגדת הבולטת לו הייתה ישראל^[34].

מבצע צוק איתן

ערך מורחב – מבצע צוק איתן

ביוני 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את האשמה לחטיפה על חמאס, בעוד הארגון הכחיש את האשמה. לאחר מספר ימים ההאשמה מוקדה בחברי הארגון מרואן קוואסמה ועמר אבו עיישה. רק לאחר כחודשיים הודה בכיר חמאס סאלח אל-עארורי בכנס חכמי דת מוסלמים בטורקיה כי חמאס עומד מאחר החטיפה^[35]. תוך כדי כך, עם תחילת הרמדאן באותה שנה, ירה חמאס רקטות לעבר ישראל לראשונה מאז מבצע עמוד ענן^[36]. ב-30 ביוני אותרו גופות שלושת הנערים^[37], וישראל עצרה מאות פעילי חמאס ביהודה ושומרון, כולל בכירים וכולל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

ביולי 2014 הגביר חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה, דבר שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. במהלך המבצע, שנמשך 50 ימים, ירה חמאס 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, בהם רקטות רבות לעבר גוש דן ולעבר השפלה. רקטות נורו גם צפונית יותר והגיעו לחיפה ולחדרה, על אף שירי הרקטות התמקד בעוטף עזה ובערים בטווח ה-40 ק"מ מעזה. רוב הרקטות לא הצליחו לחדור את מעטפת ההגנה של כיפת ברזל. מנגד, ישראל הפציצה אלפי מטרות טרור ברצועת עזה. בעקבות ניסיונות לפיגועי חדירה וחדירות שגרמו לאבדות של חיילים דרך מנהרות חדירה מתוך רצועת עזה לישראל, ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה והחלו לחשוף ולהשמיד את המנהרות^[38]. אחרי שהסבו למחבלים אבדות קשות (למעלה מאלף מחבלים נהרגו בקרבות) והשמידו 32 מנהרות טרור, בהן 14 מנהרות חודרות לישראל, יצאו כוחות צה"ל בתחילת אוגוסט אל מחוץ לרצועה, והמשיכו בירי מנגד, תוך שחמאס מתמקד בעיקר באזור עוטף עזה^[39]. העימות נמשך עד שהושג הסכם הפסקת אש ב-26 באוגוסט^[40].

ב-18 באוגוסט 2014 הותר לפרסום שבמהלך החודשים מאי עד אוגוסט חשף השב"כ תשתית רחבת-היקף של חמאס שפעלה בירושלים ויהודה ושומרון^[41][42], שהוכוונה ומומנה על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, ושמטרתה הייתה ביצוע הפיכה שלטונית אלימה ביהודה ושומרון והפלת אבו מאזן, ובמקביל יזום גל טרור פלסטיני רחב-היקף ואינטנסיבי נגד ישראל. התוכנית סוכלה על ידי מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ וכוחות צה"ל ומג"ב שעצרו 93 פעילי חמאס ותפסו והחרימו כסף רב וכמות גדולה של אמצעי לחימה^[42].

לאחר מבצע צוק איתן

אחרי מבצע צוק איתן הייתה ירידה משמעותית בירי הרקטות, אך 26 ימים בלבד לאחר תחילת הפסקת האש השקט הופר. בממוצע בכל חודש נפילה אחת של רקטות ופצמ"רים^[43][44].

חמאס החל לשקם את המנהרות^[45], ביצע עשרות ניסויים ברקטות, סלל כביש סמוך לגדר הגבול שנועד לתקיפת פתע^[46] והמשיך לעודד מחבלים פלסטינים לבצע פיגועים נגד ישראל^[47] ולאסוף כסף כדי לשקם את תשתיות הטרור השייכות לו^[48].

במאי 2017 ביקר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בערב הסעודית ובמהלך פסגה דיפלומטית בריאד הגדיר הנשיא טראמפ את ארגון החמאס כארגון טרור בפני שליטי ערב הסעודית וקטר וקרא להן להתנער מהטרור. בתחילת יוני קטר פנתה לבכירי חמאס השוכנים בה ודרשה שיעזבו את שטחה^[49], כאשר המניע היה למנוע חרם שבסופו של דבר הוטל על קטר על ידי חמש מדינות ערביות^[50] - מצרים, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ותימן. הדיווח הראשוני שהגיע מערוץ אל-מיאדין (המזוהה עם חזבאללה), התפרש לצד הרצון להביך את קטר, בעיקר כאיתות לחמאס לחזור ולחבור לציר ההתנגדות, לאחר שהיחסים בין חמאס וסוריה נותקו בשל הזדהות חמאס עם המורדים באסד^[51]. אחת ההשלכות של גירוש בכירי חמאס מקטר היא פגיעה ביכולת של קטר להעביר תמיכה לרצועת עזה. עם זאת הוועדה הקטארית לשיקום רצועת עזה ממשיכה להזרים כספים, באישור ישראל. במסגרת זו, חמאס דרש הכנסת כסף קטרי בתמורה למתן שקט מול ישראל. העברת הכספים זכתה לגינוי בישראל, שנראתה כנכנעת לתשלום דמי חסות לארגון טרור^[52].

על רקע זה גם הורע יחסם של החמאס עם ערב הסעודית, שהייתה באותה עת אחד מהמרכזים המשמעותיים לגיוס כספים עבור החמאס. בשנת 2018 הכריזה ערב הסעודית על החמאס כארגון טרור, ובשנת 2019 החלה במבצע מעצרים של חברי הארגון בהאשמות שונות ובהן הלבנת הון. משבר דיפלומטי זה הקשה על החמאס בגיוס כספיו^[53].

ביולי 2020 בשל כוונת מדינת ישראל לספח את יהודה ושומרון לשטחיה הארגון ישתף עם ארגון הפת"ח, בין היתר נחתם הסכם בו סוכם כי פעילי חמאס יקבלו חסינות מפני מעצר ובתמורה החמאס יעזור לארגן הפגנות גדולות בגדה המערבית^[54].

מבצע שומר החומות

ערך מורחב – מבצע שומר החומות

במאי 2021, בהמשך להמהומות בישראל, שבהן נפצעו עשרות מפגינים ומספר שוטרים, ביום ירושלים (10 במאי) בסביבות השעה 16:00 הציב חמאס אולטימטום לממשלת ישראל שלפיו יפתח בהתקפה אם לא ייסוגו כוחות הביטחון מהר הבית ומשכונת שייח ג'ראח שבירושלים עד השעה 18:00.

בשעה 18:02, לאחר שהדרישה לא נענתה, החל ירי הרקטות לכיוון ירושלים וסביבותיה, זמן קצר לאחר מכן גם לעבר יישובי עוטף עזה. בעקבות זאת יצא צה"ל למבצע שומר החומות ברצועת עזה, שעיקרו תקיפות אוויריות של מאות מטרות ברצועת עזה, תקיפות שגרמו להרס רב וליותר ממאה הרוגים. חמאס והג'יהאד האסלמי הפלסטיני המשיכו בירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, שגרם אף הוא להרוגים ולנזק לרכוש. כ-250 שיגורים כשלו או נפלו בשטח הרצועה.

בחודש יולי פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח לפיו במבצע הצבאי הפר ארגון החמאס את דיני המלחמה וייתכן שאף ביצע פשעי מלחמה, כאשר שיגר אלפי רקטות לא מונחות לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. במקביל טען הארגון גם להפרות של הצד הישראלי כלפיי חמאס, כאשר תקף צה"ל יעדים אשר על פניו אינם צבאיים, טענות שהוכחשו על ידי צה"ל - הכחשות שנענו בקריאה שעל ארגונים בינלאומיים לקבל גישה לשדה הקרב ברצועה על מנת לחקור את הטענות ההדדיות לפשעי מלחמה^[55][56].

לאחר מבצע שומר החומות

לאחר מבצע שומר החומות ניסה חמאס להציג את עצמו כארגון שהשתקם מהפגיעות שספג במהלך מבצע שומר החומות. לצורך כך קיים הארגון מספר תרגילים.

בתרגיל "משענת איתנה 1" שנערך בסוף 2020, הושם הדגש על שיגורי רקטות לעבר הים ושיגור מל"טים^[57].

התרגיל "משענת איתנה 2" כלל התגוננות מפני כוחות של צה"ל שמבצעים תמרון יבשתי בשטח הרצועה וחדירה לישראל באמצעות מנהרה יבשתית, תקיפת טנקים של צה"ל באמצעות מל"טים וחטיפת חיילים ישראלים^[58][59].

תרגיל "מגן ירושלים" נערך ב-16 בדצמבר 2021, ברצועת עזה. בתרגיל תרגל החמאס פשיטה על בסיסים צבאיים, חטיפת חיילים וירי רקטות. האימון הוא אחד מסדרה לקראת תרגיל של כלל ארגוני הטרור ברצועה בשם "משענת איתנה 2". אימון שנועד לתרגל את יכולת הלחימה המשותפת של הארגונים מול צה"ל תחת חמ"ל-י פיקוד משותפים, נערך גם ב-2020^[60].

מבנה חמאס

חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה באופן פומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים בהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאיים.

מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה מספר פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם (כך למשל, הדגישה שהיא מחויבת לפסיקת ההלכה של יוסוף אל-קרדאווי). לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו.

החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה, או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.

הזרוע הצבאית

ערך מורחב – גדודי עז א-דין אל-קסאם

הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם, על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית, אשר נהרג בידי הבריטים ב־1935.

תאים חמושים של חמאס מכנים עצמם בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שחוסל בידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.

הזרוע הצבאית של חמאס מפורסמת בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שלוחמיה יורים אל עבר יישובים ישראלים. על פי הערכות מודיעין, זרוע זו מונה אלפי חמושים.

בעקבות תוכנית ההתנתקות הכריז חמאס על הקמת "הצבא העממי" או ה"מוראביטון" ברצועת עזה. ה"מוראביטון" אמור לפעול בדומה למליציות של חזבאללה ולמעשה להפוך את הרצועה לשטח שנמצא בפועל בשליטתה של חמאס. ה"מוראביטון" לא נועד רק כנגד ישראל, אלא גם כדי להרתיע את הרשות הפלסטינית מלנקוט פעולות נגד חמאס.

במהלך שנת 2006, לאחר ניצחונה של חמאס בבחירות והקמת הממשלה בהובלת אסמאעיל הנייה, הכריזה התנועה על הקמת כוח מבצע ברחבי רצועת עזה, שבהדרגתיות (ובכוח) נטל את האחריות הביטחונית בעזה מידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הרשמיים המזוהים עם תנועת פת"ח.

סדר הכוחות של הזרוע הצבאית:

• גדודי עז-א-דין אל קסאם: 15,000
• הכוח המבצע: 6,000
• ה"מוראביטון": מספר אלפים

לפי מרכז המידע למודיעין וטרור בשנת 2008 מנה חמאס כ-20,000 מחבלים חמושים^[61]. אחמד ג'עברי היה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, עד שחוסל בתקיפת טיל של חיל האוויר הישראלי ב-14 בנובמבר 2012^[62].

השלוחה הלבנונית

ב-2014, בעקבות מבצע צוק איתן, הקים חמאס שלוחה בלבנון שמונה כמה מאות מחבלים.^[63] ב-6 באפריל 2023 שיגר חמאס בלבנון כ-34 רקטות ארטילריות לעבר הגליל המערבי.^[64] באפריל 2023 נחשף כי חזבאללה אימן מחבלי חמאס בלבנון, וביחד עם איראן, משמרות המהפכה האסלאמית ומשטר אסד, צייד אותם ברקטות קרקע-קרקע וטילים ארוכי טווח לתקוף את ישראל, במטרה לפתוח חזית צפונית מול ישראל שבה חזבאללה "באופן רשמי" לא יהיה מעורב.^[65]

הזרוע המדינית

הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. הלשכה המדינית יושבת בקטר מאז שנת 2012, לפני כן שכנה במחנה הפליטים אל-ירמוכ^[66]. עד 2017 עמד בראשה ח'אלד משעל, ואז מונה במקומו אסמאעיל הנייה. בראש הזרוע הצבאית של "חמאס פנים" עומד יחיא סנוואר במקום ראש הממשלה המודח אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.

מועצת השורא

מועצת השורא, גוף המספק הכוונה רעיונית והלכתית לתנועה וחבריו אינם ידועים בציבור, ככל הנראה כדי למנוע פגיעה בהם^[67]. נכון ל-2017, עומד בראשו ח'אלד משעל^[68].

ערוץ אל-אקצא

ערך מורחב – ערוץ אל-אקצא

ערוץ אל-אקצא הוא ערוץ הטלוויזיה של חמאס, המשמש לשידור תעמולה פלסטינית, תוכני הסתה והדרכות כיצד לבצע טרור. הערוץ משדר בלוויין גם למדינות בעולם, בהם ארצות ערב וריכוזי מוסלמים באירופה. הערוץ הוצא אל מחוץ לחוק והוכרז כארגון טרור בשל ההסתה לטרור המשודרת בו.

מימון חמאס

חמאס זוכה למימון רב מחלק ממדינות ערב ובתקופה מסוימת אף קיבלה מימון וסיוע צבאי וכלכלי רב מאיראן. בנוסף, ארגונים אסלאמיסטים רבים ברחבי העולם (לרבות באירופה, ארצות הברית והמזרח התיכון) המתחזים ל"קרנות צדקה אסלאמיות", מעבירים כספים לחמאס. ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם חמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של חמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של חמאס. הוא פירט על שורה של ארגונים בינלאומיים המממנים את חמאס, בהם "מוסד אלקודס הבינלאומי" ("מואססת אל-קודס א-דאוליה") וקואליציית הצדקה ("אאתלאף אלח'יר") בראשות יוסוף אל-קרדאווי^[69][70]. חמאס נוהג לגבות מס על כל סחורה המועברת במנהרות ההברחה המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי. מקור המימון העיקרי של חמאס (כמו גם ארגוני טרור נוספים), היא קטר, שנותנת מחסה לח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס. על פי הערכות היא מעבירה לחמאס מדי שנה כ-100 מיליון דולר, לבד ממענקים מיוחדים שמסתכמים במאות מיליוני דולרים (למשל 350 מיליון דולר לאחר נפילת מורסי)^[71][72].

בנובמבר 2014 פרסם המגזין פורבס-ישראל מחקר מקיף על פיו מייצר חמאס כמיליארד דולר בממוצע מדי שנה מפעילותו הכלכלית ומדורג במקום ה-2 מבין ארגוני הטרור בעולם מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר ההשתלטות של הארגון האסלאמי המיליטנטי על רצועת עזה ב־2007 שדרגה את מעמדו ובתוך פחות מעשור הצליח להפוך מארגון הנסמך בעיקר על חסדי תרומות ממדינות ועמותות צדקה לקונצרן אדיר, השואב את הונו העצום ממקורות מגוונים, בעיקר בזכות רשת המיסים המסועפת והמתוחכמת שטווה, המכוונת בין היתר גם נתחים נכבדים מההון הזורם אל עזה כסיוע. נוסף לכך מנהל חמאס מאות עסקים, ופעילותו העסקית כוללת עסקי נדל"ן, ביטוח, בנקאות, מלונאות ותיירות^[73][74]. בשנת 2018 ירד החמאס למקום השלישי בדירוג^[75].

הכרה בזרועות חמאס

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה, יפן, אוסטרליה^[76] והאיחוד האירופי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתם כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק חמאס יחד עם ארגוני טרור, ואילו הסכמי אוסלו אוסרים על ארגוני טרור לרוץ בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. הולנד יישמה בפועל הכרזה זו, ואסרה על כניסתו של הנייה לשטחה באפריל 2007.

אישים בולטים בחמאס

הנהגת חמאס מחוץ לשטחי רצועת עזה ואיו"ש

• ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית (מפקדת החוץ שמושבה בקטר). כיום עומד בראש מועצת השורא^[68].
• מוסא אבו מרזוק, סגנו של ח'אלד משעל ואחראי על גיוס הכספים בארצות הברית.
• אסאמה חמדאן, נציג חמאס בלבנון.
• מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג התנועה ברבת עמון.
• עמאד ח'אלד אל-עילמי, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ובעבר נציג חמאס בטהראן.
• אבו אוסאמה עבד אל-מועטי, נציג חמאס בטהראן.
• אבו מוחמד מוסטפא, מבכירי חמאס, יושב בדמשק.
• ג'מאל עיסא, נציג חמאס בסודאן, גורש מסודאן בעקבות לחץ אמריקאי.
• מוניר סעיד, נציג חמאס בתימן.
• מוסטפא יוסף אל-לדאוי, בעבר נציג חמאס בסוריה ולבנון.
• איברהים ע'ושה, חבר הלשכה המדינית של חמאס.
• מוחמד מחמוד ציאם, היה נציג חמאס בתימן וסודאן.
• מוסטפא אחמד אל-קאנוע, היה נציג חמאס בלבנון, סוריה ואיראן.

הנהגת חמאס בשטחי רצועת עזה

• יחיא סנוואר, משוחרר עסקת שליט, נבחר בפברואר 2017 כמנהיג חמאס ברצועת עזה (ראש הלשכה המדינית)^[77].
• אסמאעיל הנייה, בכיר חמאס בעזה, כיהן כראש ממשלת חמאס לאחר הבחירות ב-2006. במאי 2017 מונה לראש הלשכה המדינית (חמאס חוץ) במקום ח'אלד משעל^[68].
• מחמוד א-זהאר, בכיר חמאס בעזה, כיהן כשר החוץ בממשלת חמאס.
• ד"ר באסם נעים, כיהן כשר הבריאות בממשלת חמאס.
• וצפי קבהא, כיהן כשר האסירים בממשלת חמאס, אחד המנהיגים הבכירים של חמאס בג'נין.
• ד"ר נאיף אלרג'וב, כיהן כשר ההקדשים וענייני הדת בממשלת חמאס. אחיו של ג'יבריל רג'וב.
• סמיר אבו עישה, כיהן כשר התכנון בממשלת חמאס.
• ח'אלד אבו ערפה, כיהן כשר בלי תיק לענייני ירושלים בממשלת חמאס, מבכירי חמאס במזרח ירושלים.
• עיסא אלג'עברי, כיהן כשר השלטון המקומי בממשלת חמאס.
• פרופ' עאטף אבראהים עדואן, כיהן כשר בלי תיק לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• מחמד אלברע'ות'י, כיהן כשר העבודה בממשלת חמאס, פעיל בכיר בחמאס מאז 1995.
• ד"ר עאטף עדואן, כיהן כשר לענייני פליטים בממשלת חמאס.
• ד"ר ע'אזי חמד, כיהן כדובר ממשלת חמאס.
• אסמאעיל עבד אללטיף מחמד אלאשקר, חבר סיעת חמאס במועצה המחוקקת.
• טאהר א-נונו, דובר ממשלת חמאס ברצועת עזה.
• סאמי אבו זוהרי, מדוברי חמאס.
• מושיר אל מסרי, מדוברי חמאס.
• מוחמד אבו טיר, מספר 2 ברשימה של חמאס לבחירות.
• שיח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי חמאס בשטחים (כלוא בישראל מספטמבר 2005), אביו של מסעב חסן יוסף, שהפך לסוכן שב"כ.
• שיח' מוחמד ע'זאל, ממנהיגי חמאס בשטחים.
• ח'ליל אל-חיה, בכיר בחמאס החליף את סעיד סיאם כשר הפנים לאחר שהשני נהרג במהלך מבצע עופרת יצוקה. סגן ראש הלשכה המדינית בעזה^[77].
• אחמד בחר, סגן יו"ר הפרלמנט מטעם חמאס.
• אחמד אבו חלבג'ה, חבר פרלמנט מטעם חמאס.
• אסלאם שאהוואן, דובר כוחות הביטחון של חמאס.
• רוחי מושתהא, חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה^[77].
• מרוואן עיסא, חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה, לשעבר אחראי על יחידת המבצעים המיוחדים בחמאס^[77].
• סאמח אלסראג', חבר הלשכה המדינית של חמאס בעזה^[77].

"הזרוע הצבאית"

ראו: טרוריסטים בולטים בגדודי עז א-דין אל-קסאם

פעילי חמאס שנהרגו

פעילי חמאס שנהרגו בסיכול ממוקד או תוך כדי לחימה:

• ג'מאל סלים, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• ג'מאל מנסור, מראשי חמאס בגדה, נהרג מירי טילים לעבר משרדו בשכם ב-2001.
• קייס עדואן, בכיר בחמאס בשומרון ואחראי לפיגוע במלון פארק, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל אחרי שכותר עם עוד מחבלים על ידי צה"ל, השב"כ והימ"מ.
• מוהנד טאהר, בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל ב-2002 יחד עמו נהרג עימאד דראוזה.
• איבראהים מקאדמה, מראשי חמאס ברצועה ומייסדיו, נהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003.
• אסמאעיל אבו שנב, מראשי חמאס ברצועה, פעיל פוליטי של חמאס שנהרג בירי טילים לעבר מכוניתו ב-2003^[78]
• עבדאללה קוואסמה, בכיר המבוקשים בחברון, נהרג בהיתקלות עם הימ"מ^[79]
• אחמד באדר, יורשו של קוואסמה, נהרג במצור על ידי כוחות צה"ל.
• בסאל קוואסמה, יורשו של באדר, נהרג על ידי דחפור די-9 של צה"ל^[80]
• נאסר עסידה, היה בכיר המבוקשים בשומרון, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל.
• עלי עלאן, בכיר המבוקשים בכלל שטחי איו"ש, נהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל^[81]
• אחמד יאסין מייסד וראש חמאס, "המנהיג הרוחני", נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעברו כשיצא ממסגד, במרץ 2004^[82].
• עבד אל-עזיז רנטיסי, ראש חמאס בשטחים לאחר חיסול יאסין (מפקדת הפנים), נהרג בסיכול ממוקד על ידי ירי טילים ממסוק קרב לעבר המכונית שבה נסע, באפריל 2004. יחד איתו נהרגו שומר ראשו ונהגו^[83]
• עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי חמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, שככל הנראה בוצע על ידי המוסד^[84][85]
• עדנאן אל-ע'ול, נחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. אל-ע'ול הוא שריכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. נהרג על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף נהרג איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו^[86]
• סעיד עיסא ג'בר ציאם, אבי מנהרות התופת של חמאס. נהרג בח'אן יונס ב 2005 מירי של צלף ימ"מ.
• ד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, נהרג בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי חמאס בשנת 2006.
• עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של חמאס, סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
• נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום שבמהלכו נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. נהרג במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
• הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד, אולם חמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של חמאס בדמשק^[87].
• הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של ח'לאד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נהרג ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה, הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. החיסול יוחס למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר הסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה האסלאמית באיראן^[88].
• תאופיק ג'בר - מפקד משטרת עזה - נהרג במסגרת מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008).
• השייח' ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" של חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג בינואר 2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה^[89]. הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
• סעיד סיאם, שר הפנים של חמאס, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בבית אחיו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה^[90]
• עיאד סיאם, פעיל בכיר בחמאס ואחיו של סעיד סיאם, נהרג בתקיפת חיל האוויר הישראלי בביתו ב-15 בינואר 2009 במסגרת מבצע עופרת יצוקה.
• מחמוד אל-מבחוח, פעיל בכיר ואחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, נהרג בבית מלון בדובאי ב-20 בינואר 2010, ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד^[91].
• כמאל רנאג'ה, פעיל בכיר בחמאס ואחראי חמאס ללוגיסטיקה של הברחת הנשק לעזה, נחשב לאחד מיורשיו של אל-מבחוח. נהרג בדמשק ב-27 ביוני 2012^[92]
• אחמד ג'עברי, ראש גדודי עז א-דין אל-קסאם בפועל ומנהיג הצבא העממי של חמאס, נהרג בסיכול ממוקד בעזה ב-14 בנובמבר 2012 בידי חיל האוויר במבצע עמוד ענן, כונה על ידי התקשורת הישראלית "רמטכ"ל חמאס"^[93][94]
• ראאד אל-עטאר, מפקד חמאס ברפיח, מהנדס חטיפתו של גלעד שליט, ואחראי להחזקתו בשבי. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן^[95]
• מוחמד אבו שמאלה, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בדרום רצועת עזה. נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן.
• מוחמד אל-ע'ול, אחראי על העברת הכספים בחמאס, נהרג בסיכול ממוקד במהלך מבצע צוק איתן^[96]
• מוחמד א-זווארי, אחראי על פיתוח מל"טים בחמאס, נהרג ב-2016 בתוניסיה^[97]
• פאדי אל-בטש, בוגר אוניברסיטה בעזה, מהנדס של החמאס, נהרג באפריל 2018 במלזיה^[98].
• חאמד חמדאן אל-ח'דארי, מפקד שטח בזרוע הצבאית של חמאס, ואחראי על העברת כסף מאיראן לעזה, סוכל באופן ממוקד ב-5 במאי 2019 במהלך ההסלמה בדרום.

ראו גם: פעילי גדודי עז א-דין אל קסאם שנהרגו

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• מוקאוומה
• אמנת חמאס
• עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה
• קואליציית הצדקה

לקריאה נוספת

• ,גיא אביעד, לקסיקון חמאס, הוצאת מערכות, 2008
• שאול ברטל, דרך ג'האד בפלסטין, הוצאת כרמל, 2012
• שלומי אלדר, להכיר את חמאס, כתר הוצאה לאור, 2012
• דוד חכם, ותימלא הארץ חמאס: השיח' אחמד יאסין ומלחמתו בישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006
• מסעב חסן יוסף, בן החמאס (מאנגלית: דפנה לוי), הוצאת מודן, 2010
• מאיר ליטבק, "חמאס: אסלאם, זהות פלסטינית וג'האד", בתוך: מאיר ליטבק (עורך), אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמודים 147–179
• מיכאל מילשטיין, המהפכה הירוקה: דיוקנה החברתי של תנועת החמאס, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, 2007
• שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, הוצאת ידיעות אחרונות, מהדורה שנייה ומורחבת, 2006
• אביבה שאבי ורוני שקד, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, כתר הוצאה לאור, 1994
• חמאס: חברה במבחן הפונדמנטליזם, הוצאת דרור לנפש, 2014
• עומר דוסטרי, לוחמה באזור האפור התמודדות ישראל מול אסטרטגיית חמאס, הוצאת מערכות, 2019
• רס"ב א', חיל המודיעין, "חמאס ומאמץ התודעה לציבור הישראלי", מערכות עורף, מערכות, מאי 2020.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של חמאס (בערבית)
• אתר האינטרנט הרשמי של חמאס (באנגלית)
• אמנת חמאס בתרגום לעברית, באתר מכון ראות
• חמאס ביצע 425 פיגועים באינתיפאדה; 377 נהרגו, באתר ynet, 22 במרץ 2004
• אפיונים לאופיו ולפעילותו הטרוריסטית של ה"חמא"ס", באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 1 באוגוסט 2004
• אבי יששכרוף, האב, הבן ורוח חמאס; בנו של מנהיג חמאס בגדה: נציגיו לכאורה של האסלאם בדרך לגיהנום, באתר הארץ, 31 ביולי 2008
• "תעשיית השנאה": תנועת חמאס ממשיכה לשלב מוטיבים אנטישמיים מובהקים במסגרת המלחמה על התודעה שהיא מנהלת באתר המרכז למורשת המודיעין, 10 באפריל 2009
• שלמה גזית, חמאס אינו חבורת טרוריסטים, באתר הארץ, 24 ביולי 2014
• שחר סמוחה, ‏"חמאס מוכן להקריב אנשים, אבל רוצה להיות חלק מהעולם", באתר גלובס, 2 באוגוסט 2014
• ארי ליבסקר, חמאס, קצת אחרת, באתר כלכליסט, 8 באוגוסט 2014
• אלחנן מילר, חמאס בצל תהפוכות האביב הערבי, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 11 בפברואר 2019 (באנגלית)
• תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס, דף שער בספרייה הלאומית

• חמאס, ברשת החברתית טוויטר
• חמאס, ברשת החברתית אינסטגרם

הערות שוליים