חקיקה אזרחית בהודו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חקיקה אזרחית בהודו (באנגלית: Uniform civil code) מכסה נושאים אישיים רבים, בהם נישואין, גירושין, ירושה, אימוץ ומזונות. הדיונים בנושא חקיקה אזרחית מערבים פוליטיקה של זהויות, מתוך רצון לשמר סממנים תרבותיים של קבוצות דתיות מבלי לפגוע בזכויות האדם. חקיקה זו החלה בתקופת הודו הבריטית, ויועדה להחליף את דיני המשפחה שהיו מבוססים על המנהגים של כל קהילה דתית במדינה. החקיקה שנויה במחלוקת בין הקבוצות השונות באוכלוסייה.
סעיף 44 בחוקת הודו מחיל את החקיקה האזרחית על כל אזרחי המדינה. בשנת 1985 הועמדה חקיקה זו למבחן משפטי במקרה של שאה באנו, מוסלמית שגורשה על ידי בעלה, וזה שילם לה קצבה חודשית זעומה על פי חוקי השריעה. בית המשפט העליון קבע שהחקיקה האזרחית גוברת על חוקי השריעה.
בשנת 1954 חוקק בהודו חוק המתיר לכל אזרח להינשא בנישואים אזרחיים, ללא קשר לדת כלשהי.
במדינת גואה נחקקו דיני משפחה אזרחיים ושוויוניים המבוססים על החוק הפורטוגזי, וזו המדינה היחידה בהודו בה מיושמת חקיקה אזרחית מלאה.
בתחילת המאה העשרים צמחה התנועה הפמיניסטית בהודו, ונשים רבות דרשו הרחבה של החקיקה האזרחית במטרה לקדם שוויון זכויות וערכים הומניסטיים. חלק מדיני המשפחה האזרחיים אכן חוקקו בתקופת הראג'. המשמעותי ביותר היה החוק המתיר לאלמנות להינשא שוב. מעשה זה אסור ברוב הדתות בהודו, בהן הינדואיזם וג'ייניזם.
בשנים 1955–1956 העבירה ממשלתו של ג'ווהרלל נהרו ארבעה חוקי יסוד אזרחיים שנועדו למסד בניסוח משפטי את המשפט ההינדי המסורתי: חוק הנישואין ההינדי, חוק הירושה ההינדי, חוק האפוטרופסות ההינדי, וחוק האימוץ ההינדי.
לאחר מכן כמעט ולא נחקקה חקיקה אזרחית בנושא דיני משפחה, והנפגעות העיקריות במצב זה הן נשים מוסלמיות, שעליהן חלים חוקי השריעה. בית המחוקקים בהודו נמנע מלחוקק חוקים אזרחיים המנוגדים לחוקי השריעה מחשש לפגיעה ברגשות המוסלמים, והשינויים היחידים שמתרחשים בתחום זה קורים רק בהתערבות בית המשפט העליון של הודו, שהחוקה וזכויות האזרח הם נר לרגליו.