חשיפה עצמית בטיפול
מצב בטיפול פסיכותרפי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חשיפה עצמית בטיפול היא מצב בטיפול פסיכותרפי שבו המטפל משתף ברגשותיו או במידע אישי על עצמו במהלך התהליך הטיפולי, דבר העשוי להיות כלי אפקטיבי בהתערבות טיפולית. חוקרים רבים שבדקו את הכלי מצאו כי יש בו פוטנציאל גבוה לקידום הטיפול. לעיתים קרובות הוא בא לידי ביטוי כחלק אינטגרלי מתהליך הטיפול, ויש לו תפקיד חשוב בהתפתחות הקשר הטיפולי. עם זאת, כתלות בדרך, בעיתוי ובסיבות לשימוש בכלי, הוא יכול להוות הפרה של הגבולות הטיפוליים והאתיים, ולעיתים אף להקשות על הטיפול. ההבנה שהחשיפה העצמית היא עניין הקשור לגבולות הטיפול, והשלכותיה על הקשר ועל התהליך הטיפולי, חיוניים לכל מטפל[1][2].
הלגיטימציה של השימוש בחשיפה עצמית ככלי התערבות בידי המטפל, הולכת וגוברת. זאת בניגוד לקביעתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שהתנגד לשיתוף המטופל בעולמו הפנימי של המטפל. עם זאת, ממצאים מחקרים ראשוניים, מצביעים על כך כי מטופלים חווים שיפור משמעותי יותר כשהמטפל משתף מידע על אודות תחושותיו כלפי המטופל, כלפי הטיפול, או כלפי הקשר הטיפולי. עוד עולה כי חשיפה עצמית מעלה את ההערכה שחש המטופל כלפי המטפל, וכן מעלה את ההערכה של המטפל כלפי עצמו[3].