טומאה וטהרה בביתא ישראל
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דיני הטומאה והטהרה בביתא ישראל היו מחמירים, והקפידו עליהן ביותר. הלכות אלו הראו כי ביתא ישראל התייחסו למקום מושבם כעיר קודש ואת עצמם למשרתים בו בדומה לאיסיים.
אנשי ביתא ישראל נהגו לטבול לאחר שנטמאו מכל טומאה: טומאת מת, נידה, יולדת, שכבת זרע, טומאת שרץ, נבלה וכן אחר כל מגע בגוי, בכליו או במאכלו. רבים מהם אף נהגו לטבול לאחר דריכה על צואת בהמה או חיה טמאה.
בנוסף, נהגו בני הקהילה לטבול בימי שישי ובימי חג ומועד כדי להיות טהורים ככל שניתן. השימוש התכוף של בני העדה במים לטבילה, הביא לכינויים על ידי גויי סביבתם, "בעלי ריח מים", וכן להקמת יישוביהם בקרבת מקורות מים.