טעות הייחוס הבסיסית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טעות הייחוס הבסיסית היא מונח בפסיכולוגיה חברתית לפיו בני אדם נוטים בעת שיפוט של בני אדם אחרים לתת משקל יתר לגורמים פנימיים שהביאו לביצוע המעשה, כגון תכונות ומנטליות של המבצע, ולתת משקל חסר להשפעת הסיטואציה והגורמים החיצוניים שאינם תלויים באדם שהובילו למעשה. הנטייה נובעת מהבולטות הרבה יותר של מבצע ההתנהגות בהשוואה לסיטואציה שהוא מצוי בה.
טעות הייחוס הבסיסית מבוצעת על ידי אנשים בעיקר ביחס לאחרים ולא ביחס לעצמם, מה שידוע כהטיית הצופה המשתתף, הנטייה של אנשים לייחס את פעולותיהם לגורמים חיצוניים ואילו את פעולות האחר לגורמים פנימיים.
את המונח טבע פרופסור לי רוס[1] מספר שנים לאחר הניסוי קלאסי של אדוארד א. ג'ונס וויקטור האריס (1967)[2]. רוס טען במאמר פופולרי כי טעות הייחוס הבסיסית היא הסלע הרעיוני לכל תחום הפסיכולוגיה החברתית. בהמשך נקבע, שאחת הסיבות להיווצרות טעות הייחוס הבסיסית היא הליך עיבוד קוגנטיבי שגוי: קודם עושים שיפוט תכונתי ואח"כ מתקנים תיקון חסר של השפעת המצב.[3]