טריו סונאטה
צורה מוזיקלית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טריו סונאטה (trio sonata) היא צורה מוזיקלית שהייתה פופולרית ביותר בסוף המאה ה-17 ובמאה ה-18.
טריו סונאטה כתובה לשני כלי סולו לנגינת המלודיה ולבסו קונטינואו, שלושה תפקידים בסך הכל, ומכאן שמה. אך הואיל והבסו קונטינואו מורכב בדרך כלל משני כלים לפחות (הרכב טיפוסי הוא צ'לו וויול בס ולעיתים אף בסון, עם כלי מקלדת כגון צ'מבלו ואף עם כלי פריטה), הרי שלביצוע טריו סונאטה דרושים לפחות ארבעה נגנים. הטריו סונאטות של קורלי (אופוס 1, 1681, אופס 3, 1689) מציגות דוגמה מאלפת.
לנגינת שני הקווים העליונים היה מקובל להשתמש בשני כינורות, אך יצירות רבות בז'אנר נכתבו להרכבים הכוללים כלי סופרן אחרים כמו חליל, חלילית ואבוב, בקומבינציות שונות.
הטריו סונאטות של יוהאן סבסטיאן באך לעוגב (525-530 ברשימת יצירותיו) מאגדות את כל שלושת התפקידים בכלי אחד. מצב טיפוסי הוא, שיד ימין, יד שמאל והדוושות מבצעות כל אחת תפקיד שונה, ובכך יוצרות אותו מרקם כמו בשלישיית כלים. מסיבות מובנות, שש השלישיות האלה מעובדות בימינו לארבעה נגנים. עוד חידוש של באך היה יצירת טריו סונאטות על פי כל הכללים, תוך שימוש בצ'מבלו קונצ'רטנטה (אובליגטו, כלומר מחייב) וכלי אחד לנגינת המלודיה, כלומר, שני נגנים בסך הכל. דוגמאות ידועות להרכב זה הן שש הסונאטות לצ'מבלו וכינור סולו (1014-1019 ברשימת יצירות באך (רי"ב), שלוש סונאטות לצ'מבלו וויולה דה גמבה (1027-1029 רי"ב) ושלוש הסונאטות לצ'מבלו וחליל צד (1030-1032 רי"ב).