טרנס-פמיניזם
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טרנס-פמיניזם, נכתב גם טרנספמיניזם, הוגדר על ידי החוקרת והפעילה אמי קויאמה כתנועה של נשים טרנסיות הרואות את שחרורן קשור במהותו לשחרור כל הנשים ומעבר להן. קויאמה מציינת כי טרנס-פמיניזם היא תנועה שפתוחה גם בפני אנשים אחרים כגון: קווירים, אינטרסקס, גברים טרנסג'נדרים, נשים סיסג'נדריות ואחרים, כבני ברית הרואים את הברית עם נשים טרנסיות כחיוניות לשחרור שלהם עצמם.[1] באופן כללי יותר, הוגדר טרנס-פמיניזם כ"גישה לפמיניזם המונעת על ידי הפוליטיקה הטרנסית".[2]
על פי קויאמה, טרנס-פמיניזם עוסק גם בסוגיות פמיניסטיות "מסורתיות" מפרספקטיבה טרנסג'נדרית, הכוללות דימוי גוף, אלימות נגד נשים, בריאות ובריונות.[1][3]
למרות כניסתו המאוחרת לשימוש כמונח, התקיים טרנס-פמיניזם כבר מאז ראשית הגל השני של הפמיניזם בצורות שונות, בעיקר אצל הוגות כמו סנדי סטון, שנחשבת כמייסדת הלימודים הטרנסג'נדרים האקדמיים, וסילביה ריברה, שהשתתפה במהומות סטונוול והייתה בין מייסדות S. T. A. R. (Street Transvestite Action Revolutionaries). הספר הראשון על טרנס-פמיניזם, Trans/Forming Feminisms: Transfeminist Voices Speak Out בעריכת קריסטה סקוט-דיקסון, יצא לאור בשנת 2006.[4][5]
טרנס-פמיניזם משויך בדרך כלל לפמיניזמים של הגל שלישי, והוא קשור קשר הדוק לגישות פמיניסטיות אחרות – במיוחד פמיניזם סקס-פוזיטיב, פמיניזם פוסט-מודרני/פוסט-סטרוקטורליסטי, התאוריה הקווירית, הצטלביות ועוד. גישות אלה של הפמיניזם מייצגות את ההתרחקות מהצפייה החד-צדדית של דיכוי, שבה הגברים הם המדכאים והנשים הן המדוכאות. במקום זאת, גישות פמיניסטיות אלה מכירות בכך שישנן צורות רבות של סקסיזם – כלומר, סטנדרטים כפולים רבים המבוססים על המין, המגדר או המיניות של האדם.[6]