שבועות
חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.
רות מלקטת שיבולים אחר קציר | |
שמות נוספים | חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים, חג המים, חג מתן תורה ועוד |
---|---|
סוג | חג |
סיבה | ”וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.” (שמות, ל"ד, כ"ב) |
סמלים | טנא ביכורים, תיקון ליל שבועות, מגילת רות, קישוט הבית בצמחים, מאכלי חלב |
מתקשר עם | חל אחרי ספירת העומר שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. שלושת הימים שלפני החג נקראים שלושת ימי ההגבלה |
מועד | |
תאריך |
ו' בסיוון
ה'תשפ"ד (בחוץ לארץ גם ז' בסיוון) |
בנוסף למשמעות החקלאית המפורשת בתורה, זיהו חז"ל וספר היובלים את חג השבועות עם זמן מתן תורה, בפירושם את שמות, י"ט, א'.[1] בשל פירוש זה מציינים את קבלת התורה בתפילות ומזמורי החג, קוראים בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ומרבים בלימוד תורה. רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל הלילה של החג.
בספר היובלים יוחסו מאורעות נוספים למועד ביכורי קציר החיטים: ברית בין הבתרים, ברית המילה, לידת יצחק, לידת יהודה, מות אברהם, ברית יעקב ולבן וירידת יעקב למצרים. כמו כן נקשרה ברית הקשת לחג זה.
עם התרחבות המפעל הציוני והיישוב החדש, קיבל החג מעמד מרכזי בשל הקשר שלו לטבע ולעבודת האדמה. ראשי הציונות ראו בו חג המסמל את חזרתו של עם ישראל לארצו. חג השבועות החקלאי הראשון נחוג בשנת 1924 בעמק יזרעאל. בקיבוצים, בקבוצות ובכל ההתיישבות העובדת היה נהוג לחגוג אותו בטקסי הצגת הביכורים, תהלוכה של כלים חקלאיים ונשיאת טנא שבהם השתתף היישוב כולו. הממסד הדתי התנגד לחגיגה החקלאית ביום ו' בסיוון ואיים על "תנובה" בביטול הכשרות למוצריה החקלאיים אם לא יועבר החג החקלאי לתאריך אחר.[2]