יחסי הודו–פקיסטן
יחסי חוץ / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יחסי הודו–פקיסטן הם היחסים הדו-צדדיים בין הרפובליקה של הודו לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. היחסים בין שתי המדינות הם יחסים מאוד מורכבים ובעיקרם עוינים בשל מספר של אירועים היסטוריים ופוליטיים שהתחוללו במשך שנות קיומן. היחסים הוגדרו לאור התהליך האלים של חלוקת הודו ב-1947, הסכסוך על חבל קשמיר וכמה מלחמות שהתנהלו בין שתי המדינות. כתוצאה מכך, נגועים יחסי המדינות בעוינות ובחשדות הדדיים. באזור צפון הודו ובפקיסטן קיימת חפיפה מסוימת בהרכב הדמוגרפי שלהן, בשפות שמהוות לינגואה פרנקה המשותפות לשתיהן (בעיקר פנג'אבי והינדי) ומטבחים לאומיים משותפים שמקורם באימפריה המוגולית.
יש לעדכן ערך זה. | |
יחסי הודו–פקיסטן | |
---|---|
הודו | פקיסטן |
הודו | פקיסטן |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
3,287,263 | 796,095 |
אוכלוסייה | |
1,438,446,840 | 244,010,540 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
3,385,090 | 376,533 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
2,353 | 1,543 |
משטר | |
רפובליקה סוציאליסטית פדרלית | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
לאחר פירוקו של הראג' הבריטי ב-1947 הוקמו שתי מדינות ריבוניות חדשות – הדומיניון של הודו והדומיניון של פקיסטן. חלוקתה של הודו הבריטית גרמה לכ-12.5 מיליון בני אדם להיעקר מבתיהם ולמספר הרוגים שעל פי ההערכות נע בין כמה מאות אלפים ולבין מיליון בני אדם. הודו התפתחה להיות מדינה חילונית בעלת רוב הינדי, בעוד שפקיסטן התפתחה גם היא כמדינה חילונית עם רוב מוסלמי מכריע ומאוחר יותר הפכה לרפובליקה אסלאמית, אף על פי שחוקת פקיסטן מבטיחה חופש דת לבני כל הדתות.[1]
זמן קצר לאחר שזכו בעצמאותן, כוננו הודו ופקיסטן יחסים דיפלומטיים, אך חלוקת הודו האלימה והתביעות הטריטוריאליות הרבות שביניהן האפילו על אופי היחסים. מאז העצמאות לחמו שתי המדינות זו בזו בארבע מלחמות עיקריות, במלחמה בלתי רשמית אחת והן היו מעורבות באין ספור התנגשויות אלימות הדדיות ומצבי מתיחות צבאיים. סכסוך קשמיר הוא הציר המרכזי של כל העימותים הללו, למעט מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ומלחמת העצמאות של בנגלדש שהתחוללו ב-1971, ושכתוצאה מהן הופרדה מזרח בנגל מפקיסטן והוקמה המדינה העצמאית של בנגלדש.
נעשו ניסיונות רבים לשפר את יחסי שתי המדינות, בעיקר הסכמי שימלה, פסגת אגרה והצהרת לאהור. מאז ראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, נעשו היחסים בין שתי המדינות מתוחים יותר בעיקר לאחר סכסוך סיאצ'ן, הסלמתו של סכסוך קשמיר ב-1989, הניסויים בנשק גרעיני שבוצעו ב-1989 ומלחמת קרגיל שהתחוללה ב-1999. צעדים מסוימים לבניית אמון, כמו ההסכם להפסקת האש משנת 2003 ופתיחתו של קו האוטובוסים דלהי-לאהור, נחלו הצלחה בעצירת ההסלמה של המתחים בין המדינות. עם זאת, על המאמצים הללו העיבו מתקפות טרור שאירעו מעת לעת. מתקפת הטרור על הפרלמנט ההודי שאירעה ב-2001 כמעט והובילה את שתי המדינות לסף מלחמה גרעינית. מתקפת הטרור על קו הרכבת סמיגהאוטה אקספרס ב-2007, שבה נהרגו 68 אזרחים, רובם פקיסטניים, הייתה גם היא נקודה מכרעת ביחסי שתי המדינות. בנוסף מתקפת הטרור במומבאי, שבוצעה על ידי מחבלים פקיסטניים, גרמה לנזק רציני לשיחות השלום שהתנהלו בין שתי המדינות.
לאחר הפשרה קצרה במתיחות בין שתי המדינות שארעה בעקבות בחירתן של ממשלות חדשות בשתי המדינות, הופסקו השיחות לאחר מתקפת הטרור על בסיס חיל האוויר ההודי בפטנקוט ב-2016.[2] במתקפת טרור על בסיס צבאי הודי בחלק ההודי של קשמיר שאירעה בספטמבר אותה שנה נהרגו 19 חיילים הודים, מתקפת הטרור הרצחנית ביותר מזה שנים. טענתה של הודו שהמתקפה בוצעה על ידי קבוצה ג'יהאדיסטית שנתמכת על ידי פקיסטן, הוכחשה על ידי זו האחרונה, שטענה שהמתקפה הייתה תגובה מקומית לאי-השקט באזור בשל נוכחות היתר, לטענתם, של כוחות הביטחון ההודים באזור. מתקפה זו הציתה עימות צבאי לאורך הגבול בין שתי המדינות וגרמה להתרבות מקרי הפרת הפסקת האש ולהתקפות נוספות על מתקני צבא הודים. החל מדצמבר 2016 גרמו העימות המתמשך וההסלמה בהתבטאויות הלאומניות בשני הצדדים לקריסת היחסים הדו-צדדיים בין הודו לפקיסטן.[3][4]
עם בחירתן של ממשלות חדשות בשתי המדינות בראשית העשור השני של המאה ה-21, ננקטו כמה צעדים לשיפור היחסים, ובעיקר את הסחר בין המדינות.[5] בנובמבר 2015 הסכימו ראש ממשלת הודו החדש, נרנדרה מודי וראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, על חידוש השיחות בין שתי המדינות. בחודש שלאחר מכן קיים מודי ביקור קצר ובלתי מתוכנן לפקיסטן בדרכו להודו.[6] על אף מאמצים אלו, יחסי המדינות נותרו קפואים, עקב שורת פיגועים לאורך הגבול. על פי סקר דעת קהל שנערך ב-2017 על ידי ה-BBC, רק 5% מההודים הביעו דעה חיובית על פקיסטן לעומת 85% שהביעו דעה שלילית ו-11% מהפקיסטנים שהביעו דעה חיובית על הודו מול 62% שהביעו דעה שלילית.[7]