יחסי החוץ של סין
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יחסי החוץ של סין הם היחסים הבינלאומיים של הרפובליקה העממית של סין בזירה הפוליטית העולמית.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
סין מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם. סין לא מקיימת יחסים רשמיים עם טאיוואן, שכן היא טוענת לבעלות עליה. עם זאת היא מקיימת איתה יחסי מסחר ותיירות הדוקים. בנוסף לכך סין מתנגדת לטנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 של טיבט.
לצד התחזקותה הכלכלית של סין, בראשית המאה ה-21, שואפת סין לחזק את מעמדה הבינלאומי ואת השפעתה, ולתרגם את עוצמתה הכלכלית לעוצמה דיפלומטית. השאיפות הללו מגיעות בעיקר מאינטרסים כלכליים, אולם גם מצרכי פנים - לסייע ולהציג בפני אזרחי סין מצג על פיו סין מדינה מצליחה בכל קנה מידה, וחוזרת לימי התהילה הגדולים שלה.[1] סין ממצבת את עצמה כמודל לחיקוי עבור מדינות לא ליברליות רבות. ממשלים דיקטטוריים רבים ניצבו זמן רב מול הנוסחה שהייתה נהוגה במחצית השנייה של המאה ה-20, דמוקרטיה ליברלית עם צמיחה כלכלית, או משטר דיכוי עם קשיים כלכליים. סין היא מודל ייחודי של צמיחה כלכלית משגשגת לצד משטר אוטוקרטי מובהק, וחלק מהשפעתה הרבה של סין על מדינות רבות הוא ניסיון להוות מודל לחיקוי בהקשר זה.[2][1]
אחת השאיפות המרכזיות של סין בעשור השני של המאה ה-21, היא חידושה של דרך המשי ההיסטורית בגרסה מודרנית יותר, וליצור מערכת תובלה יבשתית וימית שיכולה לסייע לשנע סחורות במהירות אל המזרח התיכון, ואירופה. שאיפות אלו עודדו את סין לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות במזרח התיכון, וסין ייחודית בכך שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים פוריים גם עם מדינות המשויכות בדרך כלל לשני צידי מתרס יריבים בדיפלומטיה העולמית, לדוגמה, עם איראן מצד אחד, ועם ישראל וערב הסעודית מצד שני. האינטרסים של סין מעודדים אותה לשאוף ליציבות המשטרים במזרח התיכון, והיא פועלת במידת מה כדי לנסות ולסייע למנוע הפיכות שעלולות להקשות על שיתוף הפעולה הכלכלי. קשריה בעולם הערבי וסיועה ליציבות מדינות אלו משתלמות גם בהקשרים נוספים - גם בחיזוק קשרי המסחר סביב הנפט של מדינות ערב, וגם בהעלמת עין דיפלומטית מדיכוי האוכלוסייה המוסלמית האויגורית שבמחוז שינג'יאנג.[1]
סין מרבה להלוות סכומים גדולים למדינות מתפתחות,[3] והואשמה על ידי ארצות הברית בכך שמספקת את ההלוואות ללא בטוחות סבירות במטרה להביא את המדינות לחדלות פרעון שתאפשר לסין להשתלט על נכסים של המדינות. האשמות אלו נתלו במספר מקרים ספציפיים,[3] למשל, העברת נמל ימי מסרי לנקה לסין, לאחר שסרי לנקה לא עמדה בהלוואות לסין,[3] או הכפפת מרבית עתודות הנפט של אקוודור לשליטת סין בתמורה לכיסוי הלוואות.[4] עם זאת, מחקר של קבוצת רודיום, המפרסמת עצמאית מחקרים הקשורים לסין והמערב, הראה שמקרים אלו הם מיעוט, ושבדרך כלל במקרים של אי עמידה בחובות, סין מבצעת פריסה מחדש של התשלומים, תוך ויתור או דחייה של חלק מהחובות.[5]