כידון רובה
כלי נשק / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
כידון-רובה (נקרא לעיתים בקיצור "כידון" או בשם הלועזי "ביונט"; באנגלית: Bayonet, בצרפתית: Baionette) הוא כלי נשק קר, שמורכב על קצה הקנה של רובה ומגדיל בכך את אפשרויות השימוש בו בקרב פנים אל פנים. הכידון-רובה הוא הנשק העתיק ביותר הנמצא עדיין בשימוש בצבאות מודרניים. יוחסו לו תכונות מיוחדות שחורגות מהשימוש הטקטי, והוא נחשב לכלי המחשל את עוז רוחו של החייל הבודד ולסמל המגלם את רוח ההתקפה והניצחון.[1] לכידון-רובה שני חלקים עיקריים: להב הדומה לפגיון, חרב קצרה או נשק בצורת דוקרן, ומנגנון לחיבור לרובה. ההבדלים בין הלהב ושיטת ההצמדה לרובה משמשים למיון והגדרה של סוגי כידוני-הרובה השונים. כידוני-רובה תוכננו יוצרו ושימשו במטרה לתת ללוחם הרגלי הבודד אמצעי לשימוש בלחימה פנים אל פנים על ידי הרכבת הכידון על כלי הנשק העיקרי ברגע שאזלה התחמושת או על פי צרכים טקטיים שחייבו שימוש בנשק קר.[2]
שימוש באבות-טיפוס ראשונים של כידוני-רובה תועד לראשונה באירופה בשנות ה-40 של המאה ה-17, ובמהרה אומץ הכידון-רובה ככלי נשק קבוע של חיילי הרגלים על ידי צבאות העולם ושימש בלחימה בשורה של סכסוכים ממלחמת שלושים השנים ואל תוך המאה העשרים ואחת. הטמעת השימוש בכידוני רובה ביחידות הרגלים התרחשה בד בבד עם המעבר מכלי נשק קרים לכלי נשק חמים והייתה זרז למהפכה של ממש בתורות הלחימה של צבאות אירופאיים. יחידות שאפיינו צבאות של ימי הביניים והרנסאנס נדחקו ונעלמו מסדרי הכוחות וחיל הרגלים המודרני החל להתגבש.[3] השינויים הטכנולוגיים שהשפיעו על שדות הקרב של המאה ה-19 – כלי נשק אוטומטיים וארטילריה יעילה – לא הצליחו להוריד את הכידון ממעמדו ככלי נשק צמוד לחייל הרגלי בהגנה ובהתקפה אך השימוש בו הלך ופחת. מלחמות העולם, ששדות הקרב שלהן היו בתי מטבחיים לכוחות תוקפים, שינו את מעמדו של הכידון מנשק בעל מעמד מיתי של מכריע קרבות לכלי רב-שימושי: נשק של מוצא-אחרון וכלי רב שימושי עבור החייל.