כליאת היפנים בארצות הברית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
כליאת היפנים בארצות הברית (באנגלית: Internment of Japanese Americans) הייתה כליאתם של בין 112 אלף ל-120 אלף אנשים[1] ממוצא יפני, רובם אזרחי ארצות הברית וחלקם ילידי ארצות הברית, במחנות במהלך מלחמת העולם השנייה. הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, שהובילה להכרזת מלחמה בין המדינות, הפכה לאויבת ראשונה במעלה של האמריקנים. הכליאה בוצעה ביוזמת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט במסגרת צו נשיאותי זמן קצר לאחר תקיפת פרל הארבור בידי האימפריה היפנית. מתוך 127,000 היפנים האמריקאים שחיו בארצות הברית הקונטיננטלית בזמן המתקפה על פרל הארבור, 112,000 התגוררו בחוף המערבי[2]. כ-80,000 היו בני דור שני עם אזרחות מלידה ודור שלישי. השאר היו מהגרים דור ראשון שנולדו ביפן שלא היו זכאים לאזרחות אמריקאית על פי החוק האמריקאי[3]. אמריקאים יפנים הושמו במחנות ריכוז על סמך ריכוזי אוכלוסייה מקומיים ופוליטיקה אזורית. יותר מ-112,000 יפנים אמריקאים שחיו בחוף המערבי נכלאו במחנות שהיו ממוקמים הרחק מחופיה וממרכזי האוכלוסין. עם זאת, בהוואי (שהייתה תחת חוק צבאי), שבה יותר מ-150,000 יפנים אמריקאים היוו למעלה משליש מאוכלוסיית הטריטוריה, נכלאו בין 1,200 ל-1,800 איש בלבד[4]. המעצר נחשב לביטוי של גזענות – למרות שהוא יושם מתוך כוונה לצמצם סיכון ביטחוני, היקף הכליאה ביחס לגודל האוכלוסייה היפנית-אמריקאית עלה בהרבה על צעדים דומים שננקטו נגד מהגרים גרמנים ואיטלקים, שהיו ברובם חסרי אזרחות אמריקאית[5][6].
הכליאה נתמכה בידי רוב האמריקאים בעת ביצועה. על פי סקר מחודש מרץ 1942 שנערך על ידי גאלופ, 93% מהאמריקאים תמכו בהעברת יפנים שאינם אזרחים מחוף האוקיינוס השקט בעוד שרק 1% התנגדו לכך. לפי אותו סקר, 59% תמכו בטרנספר של יפנים שנולדו במדינה והיו אזרחי ארצות הברית, בעוד ש-25% התנגדו[7]. רוזוולט אישר את צו נשיאותי 9066, שהוצא חודשיים לאחר פרל הארבור, לפיה ניתן למפקדים צבאיים אזוריים להגדיר "אזורים צבאיים" מהם "ניתן להוציא כל אדם או כל אדם[8]" ממקום מגוריו. למרות שהצו המבצע לא הזכיר יפנים אמריקאים, סמכות זו שימשה כדי להכריז שכל בני מוצא יפני נדרשים לעזוב את אלסקה [9] ואת האזורים הקרובים לבסיסים צבאיים בכל קליפורניה וחלקים מאורגון, וושינגטון ואריזונה, למעט אותם עצירים שהוחזקו במחנות שהוקמו גם כן בעקבות הצו[10]. העצורים היו לא רק אנשים ממוצא יפני, הם גם כללו מספר קטן יחסית - אם כי עדיין מסתכם בהרבה יותר מעשרת אלפים - של אנשים ממוצא גרמני ואיטלקי וכן גרמנים שגורשו מאמריקה הלטינית לארצות הברית [11].
לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית סייעה למאמצי הכליאה על ידי מתן נתונים ספציפיים על מפקד אוכלוסין על יפנים אמריקאים. הלשכה הכחישה את תפקידה במשך עשרות שנים למרות הוכחות מוכחות שהפריכו את טענותיה, ותפקידה בכליאה זכה להכרה נרחבת יותר עד 2007[12][13]. בהחלטתו משנת 1944, פסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, בית המשפט העליון אישר כי הפעילות של הרשות המבצעת נגד המיעוט היפני אינה נוגדת את התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית[14]. עם זאת, בית המשפט הגביל את החלטתו לתוקפם של צווי ההרחקה, תוך הימנעות מסוגיית הכליאה של אזרחי ארצות הברית ללא הליך תקין, אך קבע באותו יום כי לא ניתן לעצור אזרח נאמן למדינה, מה שהחל את תהליך שחרורם של היפנים[15]. יום לפני פרסום פסקי הדין, בוטלו צווי ההרחקה.
בשנות ה-70, תחת לחץ גובר מצד ליגת האזרחים היפנית האמריקאית (JACL) וארגוני סעד, הנשיא ג'ימי קרטר פתח בחקירה כדי לקבוע אם ההחלטה להכניס יפנים אמריקאים למחנות ריכוז הייתה מוצדקת מבחינה חוקית. ב-1983, דו"ח הוועדה, מצא עדויות מועטות לחוסר נאמנות של תושבים ואזרחים יפנים באותה תקופה והגיע למסקנה שהכליאה הייתה תוצר של גזענות. הוועדה המליצה לממשלה לשלם פיצויים לעצורים. בשנת 1988, הנשיא רונלד רייגן חתם על חוק החירויות האזרחיות משנת 1988 (אנ') אשר הביע התנצלות רשמית על הכליאה בשם ממשלת ארצות הברית ואישר תשלום של 20,000 דולר (שווה ערך ל-46,000$ ב-2021) לכל עציר לשעבר שעדיין היה בחיים עם מעבר החקיקה. החקיקה הודתה כי פעולות הממשלה התבססו על "דעות קדומות גזעיות, היסטריה של מלחמה וכישלון של מנהיגות פוליטית". עד 1992, ממשלת ארצות הברית חילקה בסופו של דבר יותר מ-1.6 מיליארד דולר (שווה ערך ל-3.67 מיליארד דולר ב-2021 ) בפיצויים ל-82,219 יפנים אמריקאים שנכלאו[16].