כנסת ישראל (ארגון)
הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
כנסת ישראל היה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. כבר בתקופה העות'מאנית נעשו ניסיונות להקים מוסדות אוטונומיים יהודיים. אכן הוקמו בתי דין רבניים בעלי סמכות שיפוט מלאה בענייני אישות. בשנת 1903 נעשה ניסיון על ידי מנחם אוסישקין להקים מסגרת ארגונית אוטונומית כוללת בארץ ישראל שנקראה הכנסייה הארצישראלית.
כנסת ישראל נוסדה לאחר תחילת המנדט הבריטי, ב-19 באפריל 1920. אז נערכו הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהכריזה על עצמה כ"מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי, שהיה הרשות המבצעת, והכירה בהסתדרות הציונית העולמית כ"אחראית על השאלות הקשורות בהקמת הבית הלאומי". הארגון (כנסת ישראל = אספת הנבחרים והוועד הלאומי), שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים, זכה להכרה של שלטונות המנדט רק ב-29 בדצמבר 1927. החוגים החרדיים התנגדו לארגון זה, בעיקר עקב מתן זכות לנשים לבחור ולהיבחר, ודרש הקמת ארגון נוסף שייצג את הציבור החרדי. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.
כנסת ישראל נהגה לגבות מיסים שונים מקרב הציבור, כמו למשל מס מצות עבור רכישת מצות שעל הקופסה הייתה חותמת "שולם מס מצות"[1].