היימנות
התורה הדתית של עדת "ביתא ישראל" / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הַיימָנוֹת (בגעז: ሃይማኖት) היא הכינוי הנפוץ לתיאור כלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, הלכה ומחשבה, שהיו נהוגים בעדת ביתא ישראל. המונח לקוח משפת געז ומקורו במילה הארמית "הימנותא" שפירושה "אמונה".[hebrew 1] ההיימנות בעלת מאפיינים מרכזיים המזכירים את הלכות היהדות הרבנית ואת ההלכה הקדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני.
ההיימנות מבוססת על פירוש בעל-פה לתנ"ך ולחלק מהספרים החיצונים, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה.[1] בשל קרבתה להלכה הקדומה, כמתבטא מהמשך הכהונה, הנבואה והנזירות, הקרבת הקורבנות ועוד, ובשל קיומם של הלכות, מועדים וחגים ייחודיים לקהילה, ניתן לראות בהיימנות פלג המשמר הלכה יהודית עתיקה. עם עליית מרבית בני קהילת ביתא ישראל ארצה, ההיימנות כמעט ונזנחה על ידי הצעירים בעדה, אך במרוץ השנים נצפים עדויות רבות על חזרה ליישום ההיימנות בצורה הדומה למה שהיה נהוג בגלות באתיופיה.