ליבידו
דחף מיני / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
לִיבִּידוֹ (מלעז: libido; בעברית: חימדון) הוא הדחף המיני הכולל של האדם המייצג את יצר החיים. הכינוי ניתן על ידי זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, לאנרגיה המינית (הפסיכוסקסואלית), שהיא, לדעתו, אחד משני הכוחות המניעים את הנפש. הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו, ושמקורם בדחפים מיניים מולדים ונרכשים כאחד.
פרויד טען בתאוריית הדחף שלו, כי ה"איד" (האני המולד) מונחה על ידי דחפים של מין ואלימות, המונחים על ידי הרצון להפיק הנאה. הליבידו הוא מרכיב המין שב"איד". פרויד בחר במונח זה על מנת לתאר את האנרגיה הנפשית העומדת בבסיס האינסטינקטים המיניים. אינסטינקטים אלו קשורים לאזורי הגוף השונים (האזורים הארוטוגניים) ומנחים את השלבים השונים בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית. הליבידו מייצג את יצר החיים, ושוכן באיד לצד יצר המוות. על פי פרויד, כל הדחפים הבלתי מודעים ניתנים לחלוקה לדחפי מין ואלימות, ואלו מהווים את המניע העיקרי לכל התנהגות אנושית[1].
מבחינה תאורטית פרויד טען שהרגשות הם נגזרות של דחפים ומשאלות. האנרגיה הנפשית של רגשות היא האנרגיה של הדחפים, ובעיקר של ליבידו ושל תוקפנות. ניתוח תכנים נפשיים ודינמיקות של המטופל מחייב היכרות אישית של המטפל עם התכנים הנפשיים והדינמיקות של עצמו, ולדעת פרויד אין זה מספיק לקרוא על כך בספר תאורטי. על פי פרויד יש הבדל חשוב בין ההכרות של הדינמיקות ובין ההתעוררות שלהן בפועל בשעת מעשה – התעוררות של אנרגיות של איד שעלולה לטשטש את עבודת האגו של המטפל[2].
קרל גוסטב יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, השתמש גם הוא במושג הליבידו אך לאו דווקא כגורם מיני, אלא כשם כולל לאנרגיה הנפשית המניעה את ההתנהגות.
הליבידו הוא מושג מרכזי בתאוריה הפסיכואנליטית. למרות שתאוריה זו מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[3] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[4] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[5][6]