עברית מקראית
שלב מוקדם של הלשון העברית כפי שבאה לידי ביטוי במקרא / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית"[1]) היא הניב של השפה העברית כפי שדובר בסוף האלף השני לפני הספירה ולאורך האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים בארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.