מבצע עופרת יצוקה
מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה בשנים 2008–2009 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף, שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב בטבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".[6] בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע.[7] ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.[8]
מבצע עופרת יצוקה | |||||||||||||||||||||
מלחמה: סכסוך ישראל–רצועת עזה והסכסוך האיראני-ישראלי | |||||||||||||||||||||
תאריכי הסכסוך | 27 בדצמבר 2008 – 18 בינואר 2009 (3 שבועות ויומיים) | ||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | מבצע חורף חם | ||||||||||||||||||||
קרב אחרי | מבצע הד חוזר | ||||||||||||||||||||
מקום | רצועת עזה, יישובי עוטף עזה, הנגב המערבי, מטרופולין באר שבע והשפלה | ||||||||||||||||||||
עילה | ירי רקטות קסאם וגראד כבד על אזרחים, ערים ויישובים ישראליים | ||||||||||||||||||||
תוצאה |
ניצחון טקטי לצה"ל,[1][2] הפסקת אש שלאחריה נמשך העימות בעצימות נמוכה אולם ירי הרקטות לשטח ישראל פחת משמעותית, למשך חודשים רבים. | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
חייל מצרי אחד הרוג במעבר רפיח | |||||||||||||||||||||
שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.[9]
- ערך מורחב – הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה במקביל לפיגועים הגדולים בישראל נורו פצצות מרגמה מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי ויישובי גוש קטיף. משנת 2001 ירו הפלסטינים רקטות קסאם פרימיטיביות שהלכו והשתפרו במרוצת הזמן. החל משלהי 2005, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, החלו ארגוני הטרור הפלסטינים: הג'יהאד האסלאמי, החמאס, גדודי חללי אל-אקצא וארגונים אחרים בירי מסיבי של רקטות קסאם משופרות לעבר שדרות והנגב המערבי, שבעקבותיו פתח צה"ל במבצע גשם ראשון שבו פעל לראשונה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות.
המצב הסלים לאחר שב-25 ביוני 2006, תקפו אנשי החמאס, וועדות ההתנגדות העממית מוצב צה"ל, ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף. לאחר שכשלו המאמצים הדיפלומטיים לשחרר את החייל, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף. המבצע שהסב נזק רב לתשתיות פלסטיניות ונהרגו במהלכו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים, הסתיים בהפסקת אש דו-צדדית. בהסכם התחייבו ארגוני הטרור הפלסטינים להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל, בתמורה לנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. מעגל עימות נוסף התרחש בפברואר 2008 עם סיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה) בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה. הרגיעה שהושגה בתיווכו של שר המודיעין המצרי עומר סולימאן החלה ב-19 ביוני 2008 ומשכה נקבע לשישה חודשים.
ב-30 ביוני 2008 שוגרה רקטת קסאם לכיוון המועצה האזורית שער הנגב.[10] בתגובה הטילה ישראל סגר על רצועת עזה ומנעה מעבר סחורות לרצועה.[11] בהמשך לכך, במהלך תקופת הרגיעה נמשך ירי רקטות ופצמ"רים אל עבר ישראל מחד, והמעברים מרצועת עזה נותרו ברובם סגורים מנגד.
אף על פי כן, בחודשי הרגיעה הסתמנה ירידה של כ-95% בכמות ההתקפות שיצאו מרצועת עזה, בשיגורי רקטות ופצמ"רים והן בירי והנחת מטענים.[12] על אף עשרות הקסאמים שכן נורו, בעיר שדרות ובשאר היישובים הסמוכים לרצועת עזה הורגשו שקט והקלה במצב ביטחוני לראשונה מזה זמן רב.[13]
במהלך הרגיעה העריך ראש השב"כ, יובל דיסקין, ש"בעזה יש רקטות שיכולות להגיע עד לקריית גת וייתכן שגם עד לאשדוד",[14] ובמהלך המבצע התבררה הערכה זו כנכונה (רקטות הגיעו גם ליבנה[15]).
התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף), בפיקוד סא"ל ירון פינקלמן[16] והמח"ט הרצי הלוי, השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור.[17] במהלך הפעילות הרגו הצנחנים שישה מחבלים.[18] חמאס הגיב בירי פצמ"רים, ממנו נפצעו 4 חיילים, בירי עשרות רקטות קסאם על עוטף עזה[19] ובירי רקטות על אשקלון.[20] ירי הרקטות נמשך גם אחרי שישראל נצרה את האש, ובתגובה סגרה ישראל את המעברים לרצועה. הירי נמשך לכל אורך חודש נובמבר 2008, קצבו היה גבוה פי 50 מאשר בחודש אוקטובר שקדם לו, והוא נמשך גם אל חודש דצמבר עד לתחילת המלחמה.[21] בתגובה הורה שר הביטחון, אהוד ברק, על סגירת המעברים עד שהירי יפסק.
ב-18 בדצמבר 2008, יום לפני המועד שנועד לסיום הרגיעה, הודיע חמאס על סיומה באופן רשמי.[22] ב-21 בדצמבר, קבע ראש השב"כ יובל דיסקין כי החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את תנאיה.[23] ב-22 בדצמבר הצהיר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר כי חמאס מעוניין לחדש את הרגיעה ולהרחיבה לגדה המערבית, וינצור את האש אם ישראל תפתח את המעברים.[24] יום לאחר מכן אף הסיר את דרישתו להרחבה וקרא לחידוש הרגיעה בתנאים הקודמים.[25] ב-24 בדצמבר ירו ארגוני הטרור ובראשם חמאס למעלה מ-60 רקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה אל עבר אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה.[26]
ההכנות למבצע
תכנונים והכנות למבצע החלו לפחות מספר חודשים לפני שהחל, לנוכח ירי הרקטות על ישראל.[27]
אגף המודיעין (אמ"ן) והשב"כ, בסיוע הרשות הפלסטינית בגדה המערבית,[28] אספו מידע על המתרחש ברצועת עזה ובנו בנק מטרות של החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה. צה"ל בכלל ופיקוד הדרום בפרט החלו לתכנן תקיפה כללית ומסיבית על המטרות שברשימה תוך שמירה על יתרון ההפתעה ויצירת הלם, פחד ובלבול בקרב החמאס. בהנחיית הרמטכ"ל גבי אשכנזי הפעולה התבססה על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ותמרון קרקעי.[29] את ההכנות הובילו אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט ותא"ל משה (צ'יקו) תמיר, מפקד אוגדת עזה, ומחליפו תא"ל איל איזנברג.[30] על תכנון התקיפה האווירית הופקד האלוף במילואים אליעזר שקדי, מפקדו הקודם של חיל האוויר הישראלי. המהלך תוכנן כמהלך רב-שלבי, שאינו מחייב את הממשלה לצאת למבצע על בסיס ההנחה שמוכרחים למצות את התוכנית כולה ולבצעה עד תום.[31] על פי התכנונים פיקוד הדרום קיבל אחריות לניהול זירת המערכה ברצועת עזה הן באוויר והן ביבשה ובים. המטה הכללי היה אמון על העסוק בתקשורת, העבודה אל מול הדרג המדיני, המוכנות להתלקחות זירה נוספת ופיקוד על מבצעים מיוחדים בהקשר לזירה הרחבה של המבצע.[31] במקביל החל פיקוד העורף להכין את יישובי עוטף עזה לירי רקטות, וחיבר למערכת ההתרעה גם ערים רחוקות יותר כמו קריית גת, נתיבות ואשדוד. אופקים, מועצה אזורית מרחבים ומועצה אזורית בני שמעון חוברו למערכת ההתראה יום וחצי לפני תחילת הלחימה. בעקבות סיום הרגיעה והירי המסיבי על יישובי עוטף עזה אישר הקבינט המדיני-ביטחוני באופן חשאי לצה"ל להתחיל במבצע. לצורך פתיחת המבצע בהפתעה נעשה ניסיון להונות את החמאס באמצעות הפצת דיסאינפורמציה לאמצעי התקשורת על פיהם טרם נתקבלה החלטה לגבי פעולה והדיון לגביה יתקיים כעבור כמה ימים. במקביל הורה שר הביטחון הישראלי לפתוח את המעברים להכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, לצורך יצירת מצג שווא של שגרה. ניסיון ההונאה נחל הצלחה, כתוצאה ממנו העריך החמאס כי התקפה ישראלית אינה צפויה בטווח הזמן הקצר, דבר שתרם להצלחת התקיפה האווירית המקדימה.
ההכנות למבצע, שכוון נגד ארגוני טרור הפועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית, לוו בייעוץ משפטי של הפרקליטות הצבאית. הייעוץ ניתן גם במהלך המבצע עצמו.[27]
שלב א': תקיפה אווירית
המבצע נפתח ב-27 בדצמבר, בשעות הבוקר המאוחרות, והחל בגל תקיפות אוויריות כבדות של חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב ומסוקי קרב. בשני גלי ההפצצה הראשונים נפגעו 100 מטרות. במכה הראשונה נהרגו למעלה מ-155 אנשי חמאס ואנשי ביטחון פלסטינים (89 מההרוגים נפגעו מירי טילים על מסדר שוטרים בעזה[32]). באותו יום תקף חיל האוויר עוד 70 מטרות ברצועת עזה. הפלסטינים דיווחו על כ-270 הרוגים וכ-750 פצועים,[33] רובם פעילי חמאס ומיעוטם אזרחים.
למחרת, 28 בדצמבר, תקף חיל האוויר הישראלי 40 מנהרות תת-קרקעיות בציר פילדלפי באמצעות פצצות חודרות בונקרים.[34] צה"ל העריך שהמהלך שיבש את הברחת אמצעי הלחימה ממצרים דרך המנהרות. אהוד ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה.[35]
ב-29 בדצמבר, היום השלישי למבצע, המשיך צה"ל לתקוף כ-100 יעדים נוספים ברצועה, והרג בסיכולים ממוקדים בכירים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי.[36]
תקיפות אוויריות של מטרות טרור ומשרדי חמאס נמשכו גם בימים הבאים. ב-31 בדצמבר הרג חיל האוויר את עמאר אבו ע'לולא, בכיר במערך הרקטי של הג'יהאד האסלאמי, ו-3 פעילי טרור נוספים, כאשר תקף מחסן אמל"ח בח'אן יונס.[37] ב-1 בינואר 2009 נהרג בסיכול ממוקד ניזאר ריאן, מס' 3 ב"זרוע המדינית" של החמאס, שהיה מעורב בפיגועי טרור נגד ישראלים, בהפצצת ביתו בג'בליה. בנוסף לריאן נהרגו עוד 18 אנשים, רובם בני משפחתו. הבניין שבו גר שימש כמפקדה ומרכז תקשורת, מחסן אמל"ח ותחמושת, וכן הסתיר פתח של מנהרה.
אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, הציג שינוי בשיטת הלחימה של צה"ל בפעילי הטרור: "בעבר כל מפקד בחמאס בנה בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים הייתה המפקדה שלו ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, אחרי שבמשך השנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. ברגע ששינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת, כשלאחר מכן הבניין הושמד – המפקד נותר מוטרד מכך שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו".[38]
לאורך כל המבצע הוטלו בסך הכל 5,400 פצצות על ידי חיל האוויר. 81% מתוכן היו פצצות חכמות, נתון שיא בהיסטוריית התקיפות האוויריות של חיל האוויר.[39]
בשלב זה שב והציע בכיר חמאס ח'אלד משעל הפסקת אש תמורת הסרת המצור מעל רצועת עזה.[40]
שלב ב': פעולה קרקעית בשילוב חילות האוויר, הים והתותחנים
ב-29 בדצמבר 2008 החל צה"ל לרכז כוחות קרקע – חי"ר, הנדסה קרבית ושריון – סביב רצועת עזה, וכן פרס סוללות תותחים סמוך לגבול הרצועה. במקביל אישרה ממשלת ישראל גיוס 6,500 חיילי מילואים.[41]
ב-3 בינואר 2009, בשעות אחר הצהריים, החל צה"ל בהפגזה ארטילרית לעבר רצועת עזה,[42] ולאחר שעות אחדות החלה כניסת כוחות קרקעיים לצפון הרצועה.[43] במקביל החל גיוס חיילי המילואים – הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך.[44] למעשה פחות מ-10,000 חיילי מילואים קיבלו צו 8.[45]
ביום הראשון של הפעולה הקרקעית, ביתר צה"ל את הרצועה לשלושה חלקים,[46] נהרגו כ-40 מחבלים וכן בוצע סיכול ממוקד בשני בכירי חמאס.[47] חיל הים הישראלי הצטרף אף הוא למבצע. שייטת 3, שייטת 13 ופלגה 916 פעלו להטלת סגר ימי על רצועת עזה ולאחר מכן החלו לתקוף יעדי מחבלים בגזרת החוף.
הלחימה כללה התקדמות איטית ולחימה מבית לבית תוך קרבות מטווח קרוב עם מחבלים, ונטרול מטעני חבלה, מלכודות פתאים (Booby traps), בתים ממולכדים ומנהרות טרור על ידי כוחות הנדסה קרבית. באחד המקרים פוצץ מסגד ממולכד שהכיל מלכודות נפץ רבות. כמו כן נחשפו מצבורי נשק רבים, בהם נשק קל, תחמושת, רקטות נגד טנקים וטילי נ"מ.[48] בתים ששימשו לפעילות טרור או שהתגלו כממולכדים נהרסו בידי חיל ההנדסה הקרבית באמצעות חומר נפץ או דחפורי D9 משוריינים, ובנוסף גם באמצעות לוחמה רגלית. בצה"ל מעריכים כי במהלך הלחימה הושמדו כ-600 בתים.[49]
ביום א' בבוקר, ה-4 בינואר 2009, נהרג חייל צה"ל הראשון במבצע הקרקעי, סמ"ר דביר עמנואלוף מחטיבת גולני, מאש מחבלים בג'באליה.[50] קדמו לו שלושה אזרחים וחייל שנהרגו בהפגזות ורקטות החמאס על ישראל, בשלב א' של המבצע. בשתי תקריות מאוחר יותר, ב-5 בינואר וב-6 בינואר, נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל מירי בשוגג של טנקים ישראליים.[51] ב-6 בינואר וב-8 בינואר נהרגו ארבעה חיילים נוספים של צה"ל בקרבות מול החמאס.
ב-6 בינואר טענו הפלסטינים כי נהרגו יותר מ-30 מאנשיהם, לאחר שפגז מרגמה צה"לי פגע בבית הספר "אל-פאח'ורה" של אונר"א שבו מצאו מקלט. הירי כוון לחצר בית שממנה שוגרה רקטה לשטח ישראל, ובתגובה ירה צה"ל שלושה פגזי מרגמה, ששניים מהם פגעו בחצר ובשני המחבלים היורים, והשלישי פגע בטעות, לפי הטענה, בבית הספר ששכן כ-30 מטרים מחצר הבית שממנה ירו אנשי החמאס.[52] ברם, תחקיר שערך העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", שבו תוחקרו בכיר באונר"א ועדים לאירוע, קבע שירי צה"ל לא פגע בבית הספר, ושבניגוד לדיווחים הפלסטיניים על 30 הרוגים, רק 3 פלסטינים נהרגו, מרסיסים, בעת ששהו מחוץ למבנה.[53][54]
במהלך הפעולה הקרקעית עצר צה"ל עשרות פלסטינים, שהועברו לחקירה ולכליאה בישראל.[55]
ב-7 בינואר החל צה"ל לקיים במרכז הרצועה ובעיר עזה "הפוגה הומניטרית", בין השעות 13:00 ל-16:00 בכל יום, כדי שהאזרחים יוכלו להצטייד במזון.[56] צה"ל הורה לתושבים ברפיח, בקרבת ציר פילדלפי, לפנות את בתיהם, לקראת תקיפה של בתים המשמשים את מערכת מנהרות ההברחה. לאחר מכן נערכה מתקפה אווירית נרחבת, שבמהלכה נהרסו 20 בתים.[57]
ב-9 וב-10 בינואר טענו חוקרים מארגון זכויות האדם האמריקאי Human Rights Watch כי הצליחו לזהות פצצות זרחן שנורו על ידי צה"ל ברצועת עזה.[58] כמו כן טענו רופאים מעזה שהגיעו אליהם נפגעי זרחן. דובר צה"ל לא הכחיש את השימוש בפצצות זרחן על ידי צה"ל, והוסיף: "יצוין כי במשפט הבינלאומי אין איסור לשימוש בתחמושת המכילה זרחן לטובת מיסוך וסימון וכי צה"ל עושה שימוש רק באמצעי לחימה חוקיים".[59][60]
ב-10 בינואר 2009 צה"ל והשב"כ הרגו בסיכול ממוקד את אמיר מנסי, מפקד מערך הרקטות של החמאס בעזה.[61]
חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים ומסכנים אותם. דוגמה לכך הובאה במסמך שלל שתפס צה"ל, ובו מרשם קרב שהכינו אנשי החמאס, הכולל פריסת חוליות בצמוד למסגד והנחת מטעני חבלה גדולים באזור עירוני מאוכלס,[62] ואף מלכוד בתי ספר וגן חיות.[63] דווח כי חמאס מונע העברת ציוד הומניטרי ומשתמש בתושבים כבמגן חי.[64][65][66][67] ראש השב"כ, יובל דיסקין, טען כי אנשי חמאס מסתתרים בבתי חולים ואף מתחזים לרופאים. מנגד, מנהל בית החולים שיפא הכחיש את הטענה.[68]
ב-11 בינואר 2009 החל שילוב של כוחות המילואים בפעילות הקרקעית ברצועת עזה.
ב-15 בינואר הפגיזה סוללת ארטילריה של צה"ל את מטה אונר"א, אחרי שמחבלים פלסטינים ירו ממנו טילי נ"ט נגד כוחות מחטיבת גבעתי. כתוצאה מההפגזה השתוללה שרפה במקום ובה נשרפו תרופות ומזון.[69] צוין שאונר"א מעולם לא סירב לגייס לשורותיו אנשי חמאס,[70] שנכון לסוף העשור הראשון של המאה ה-21, מרבית עובדי אונר"א בעזה הם אנשי חמאס ומרבית בכירי אונר"א בעזה הם בכירי חמאס,[71] ושאונר"א הפכה לגוף המספק שירותי רווחה למחבלים וחינוך ברוח החמאס.[72]
מבנה בבית החולים אל קודס הופצץ אף הוא, לאחר שלטענת צה"ל נורה ממנו טיל נ"ט.[73] בערב ביצע חיל האוויר הישראלי סיכול ממוקד בבכירי חמאס וחיסל את סעיד סיאם, שר הפנים בממשלת חמאס, ואת אחיו איאד סיאם, שגם הוא היה בכיר בחמאס.[74]
כוחות היבשה של צה"ל שהשתתפו בלחימה כללו בין היתר את חטיבת הצנחנים,[75] שפעלה בצפון רצועת עזה בסיוע גדוד שריון, בגזרות הערים בית חאנון, בית לאהיא ואל-עטאטרה ומרחבי שיגור הרקטות שבאזור,[76] חטיבת גולני שפעלה באזור ג'בליה וחטיבת גבעתי שפעלה בדרום העיר עזה, בשכונות זייתון ועלי מונטר וחדרה כמעט עד מרכז העיר.[77][78] גדוד חרוב השייך לחטיבת כפיר פעל באזור ח'אן יונס ודיר אל-בלח. הגדוד ביצע משימות התקפיות ובמהלך אחת מהן נהרג מאש מחבלים רס"ן רועי רוזנר – מפקד פלוגת המסייעת של הגדוד. חטיבת השריון 188 פעלה בייחוד במשימות סיוע לחטיבות החי"ר,[79] וחטיבה 401 יצרה חיץ במסדרון נצרים בין חלקה הצפוני של רצועת עזה ובין דרומה והפנתה תותחיה לעבר השכונות תל אל-הווא וא-זהרא.[80] לאורך המבצע ניכר כי יושם אחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה, כאשר מפקדי כוחות היבשה במבצע הקפידו לפקד על יחידותיהם בשדה הקרב ולא מתוך חדרי מלחמה ומוצבי שליטה.[3] גם מפקדי צה"ל הבכירים ובהם הרמטכ"ל, גבי אשכנזי[81] ואלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט,[82] הקפידו במהלך המבצע לסייר בשדה הקרב כדי להתרשם מן הלחימה באופן בלתי אמצעי ולחזק את ידי הלוחמים. חיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית לחמו יחד בצורה רגלית וממוכנת לצד חיל השריון וחיסלו מחבלים, איתרו והשמידו מנהרות, אמל"ח, חבלה ועוד בלחימה.
חזית הצפון
במהלך המבצע התרחשו בגליל שתי תקריות שבהן נורו מלבנון (ב-8 בינואר לעבר הגליל המערבי[83] וב-14 בינואר לעבר אצבע הגליל[84]) על ידי ארגון פלסטיני, שהזדהה כסניף לבנוני של חמאס, מספר רקטות בכל פעם, שגרמו למספר פצועים. בשני המקרים צה"ל הגיב בירי ארטילריה נקודתי לעבר אזור השיגור,[85] ממשלת לבנון גינתה את משגרי הרקטות[86] וארגון חזבאללה, שהתנער מאחריות, למעשה, יצר תנאים בשטח שאיפשרו את הירי שלהם.[87]
ב-11 בינואר נפתחה אש מנשק קל מהצד הסורי של רמת הגולן לעבר חיילים ואזרחים ישראליים שטיפלו בגדר המערכת, בתקרית ללא נפגעים.[88]
במהלך המבצע השתמשו צה"ל והחמאס בטקטיקות שונות, חלקן שנויות במחלוקת.
צה"ל
מפקדי צה"ל במבצע עופרת יצוקה | |||
---|---|---|---|
תפקיד | שם | ||
ראש ממשלת ישראל | אהוד אולמרט | ||
שר הביטחון | אהוד ברק | ||
ראש המטה הכללי | רב-אלוף גבי אשכנזי | ||
סגן הרמטכ"ל | אלוף דן הראל | ||
ראש אגף המודיעין | אלוף עמוס ידלין | ||
ראש אגף התכנון | אלוף אמיר אשל | ||
ראש אגף מבצעים | אלוף טל רוסו | ||
ראש אגף תקשוב | אלוף עמי שפרן | ||
ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה | אלוף דן ביטון | ||
מפקד חיל האוויר | אלוף עידו נחושתן | ||
מפקד חיל הים | אלוף אלי (צ'ייני) מרום | ||
אלוף פיקוד הצפון | אלוף גדי איזנקוט | ||
אלוף פיקוד מרכז | אלוף גדי שמני | ||
אלוף פיקוד הדרום | אלוף יואב גלנט | ||
קצין חי״ר וצנחנים ראשי | תא״ל יוסי בכר | ||
קצין שריון ראשי | תא״ל אגאי יחזקאל | ||
ראש אגף כוח אדם | אלוף אבי זמיר | ||
ראש מחלקת ההדרכה | תא״ל אלי רייטר | ||
מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה | תא״ל אבי אשכנזי | ||
מפקד המכללה לביטחון לאומי | אלוף גרשון הכהן | ||
מפקד זרוע היבשה | אלוף אבי מזרחי | ||
מפקד עוצבת הפלדה | תא"ל עוזי מוסקוביץ' | ||
מפקד עוצבת געש | תא"ל סמי תורג'מן | ||
מפקד אוגדת עזה | תא"ל איל איזנברג | ||
קצין תותחנים ראשי | תא"ל מישל בן ברוך | ||
קצין הנדסה ראשי | תא"ל משה שלי |
בשלב הראשון של המבצע ומאוחר יותר לכל אורכו, הסתמך צה"ל על הפצצה מהאוויר בידי מטוסי קרב ושימוש במסוקי קרב כדי לפגוע בחוליות טרור ולבצע סיכולים ממוקדים בבכירי חמאס. רוב ההפצצות נעשו תוך שימוש בפצצות חכמות כדי להגביר את דיוק הפגיעות במטרה והקטנת הסיכוי לפגיעה בבלתי מעורבים. כלי טיס בלתי מאוישים הופעלו באופן נרחב, בעיקר למשימות תצפית ומודיעין צבאי.
כדי להפחית נפגעים אזרחיים הפעיל צה"ל נוהל שנקרא "הקש בגג". תושביו של בית שעמד להיות מופצץ הוזהרו בשיחת טלפון ונקראו להתפנות, ולעיתים האזהרה באה בדמות פצצה קטנה שפגעה בגג. דוח גולדסטון מצא את הנוהל כלא יעיל מספיק.
כדי להגן על כוחות צה"ל מפני מטעני חבלה ומלכודות, הפעיל צה"ל כוחות של חיל ההנדסה הקרבית באופן נרחב, והגדודים הסדירים וגדודי המילואים של החיל פוצלו למסגרות קטנות יותר על מנת לסייע לכוחות. לוחמי סילוק פצצות של יהל"ם הובילו את הכוחות וחשפו מטענים, וכאשר חששו לסכן לוחמים הפעילו צפע שריון או שלחו דחפורי D9R משוריינים שיפתחו צירים, ינקו מטעני חבלה ויהרסו בתים ממולכדים.[89] במבצע הופעלו גם דחפורי D9N "רעם השחר" לא מאוישים.
כדי לחפות על לוחמי חיל הרגלים נעשה שימוש בטנקים ומסוקי קרב בסיוע הפגזה ארטילרית של חיל התותחנים וירי מרגמות. במבצע נעשה שימוש במרגמת קשת, מרגמה 120 מ"מ נשלטת מחשב המותקנת על גבי נגמ"ש M113. מרגמה זו נחשבת למדויקת, אך במספר תקריות החטיאה את המטרה ופגעה באזרחים.
כוחות חילוץ והצלה של פיקוד העורף השתתפו כצוותי פריצה וכוחות חילוץ תחת אש.
במהלך הלחימה הוכנסו מספר אמצעי לחימה לשימוש לראשונה במהלך המבצע,[90] ביניהם:
- מטאדור – מפצח האגוזים – רקטת כתף נגד מבנים
- נמ"ר – נגמ"ש מרכבה
- מזל"ט רוכב שמיים
- מצלמת איי-בול לסריקת מבנים
- רובוט איי-דרייב לסריקת מבנים ומנהרות
- רובה צלפים H-S Precision Pro Series 2000 HTR
- מערכת לאיתור ירי נק"ל – "מאמין קל"
- ר"ז (מכ"ם)[91]
צה"ל השתמש בפגזי זרחן לבן על מנת למסך את הכוחות ולהגן עליהם מפני תקיפות בידי הפלסטינים. שימוש זה עורר מחלוקת בדעת הקהל העולמית ונטען נגדו שהוא איננו חוקי. ארגון משמר זכויות האדם (HRW) פרסם דו"ח בשם Rain of Fire, Israel’s Unlawful Use of White Phosphorus in Gaza ובו קבע שהשימוש של צה"ל בזרחן לבן היה לא חוקי.[92] כמו כן נטען שלפחות 50 פלסטינים אושפזו עקב כוויות שנגרמו מזרחן לבן. דונטלה רוברה, חוקרת של אמנסטי אינטרנשיונל בישראל ובשטחים, אמרה שצה"ל השתמש בפצצות זרחן באופן נרחב וחסר הבחנה באזורים מאוכלסים, למרות ראיות לנזק שזה גרם לאזרחים, ולכן זהו פשע מלחמה.[93] צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה קיבל את הטענה ששימוש בפצצות זרחן איננו מנוגד לחוק הבין-לאומי אך מצא שצה"ל השתמש בפצצות אלה באופן שיטתי וחסר אחריות באזורים בנויים. הדוח המליץ להוציא אל מחוץ לחוק את השימוש בפצצות זרחן לצורכי מיסוך.[94] מנגד, אנשי צבא בישראל ומחוצה לה טענו ששימוש בפצצות זרחן למיסוך והגנה על הלוחמים הוא נוהג נפוץ ומקובל, ושלעיתים חוסר שימוש בו (למשל כאשר צריך לחלץ פצועים תחת אש) הוא הפקרת הלוחמים.[95][96]
לאחר תום המבצע הוחלט בצה"ל להפסיק להשתמש בפצצות המכילות זרחן, גם לצורכי מיסוך עשן, ובמקום זאת יפותחו יכולות מיסוך שאינן מכילות את החומר השנוי במחלוקת.[97]
כמו כן הואשם צה"ל בשימוש בפצצות מסוג Dense Inert Metal Explosive, הגורמות להרעלה ופציעות קשות במיוחד לנפגעים מהן.
צה"ל הואשם על ידי ארגוני זכויות אדם בשימוש לא-מידתי בכוח ופגיעה מכוונת באזרחים. להאשמות הצטרפו ארגון שוברים שתיקה. נטען שהשימוש של צה"ל בארטילריה ומרגמות בלב שטח מאוכלס הוא לא מידתי ומסכן אזרחים רבים. צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה כתב בדוח שצה"ל תקף במכוון אזרחים והפעיל כוח לא-מידתי. מאוחר יותר, ריצ'רד גולדסטון, המחבר הראשי של הדוח, חזר בו מטענות אלה.
חמאס
חמאס התבסס במבצע על התבצרות בשטח בנוי המאוכלס בצפיפות והטמנת מלכודות בדמות מטעני חבלה, מלכודות נפץ מוסוות (booby-traps) ומנהרות תופת. מטעני חבלה הוטמנו בבתים אזרחיים ואף במוסדות כמו מסגדים[98] ובתי ספר.[99][64]
במהלך המבצע ניסו המחבלים לחטוף חיילים, בעיקר באמצעות מנהרות שהוסתרו מתחת לבתים, אך אף ניסיון כזה לא הצליח.
כוחות חמאס מיעטו להתעמת עם צה"ל באופן ישיר. כאשר ראו שההתנגדות שלהם אינה אפקטיבית, החליפו את מדיהם לבגדים אזרחים וניסו לפגוע בכוחות תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי.[64] דובר צה"ל פרסם סרט שצולם על ידי כטב"ם המתעד פעיל חמאס שיורה רקטה מגג בניין מגורים ואז בורח מהמקום כשהוא מוקף בילדים, כדי למנוע מכוחות צה"ל לפגוע בו.[100] מאוחר יותר חיברו צה"ל ומשרד החוץ סרט וידאו הסברתי המאשים את חמאס בשימוש שיטתי באזרחים כמגן אנושי ובילדים לצורכי לחימה הכולל סרטים ותמונות המתעדים לוחמי חמאס תופסים ילדים ומשתמשים בהם כמגן אנושי על מנת לברוח מאזור הקרב, תמונות של מחבלים היורים מאחורי ילדים וכן סרטונים המתעדים הסתה של ילדים ושימוש בהם לצורכי טרור.[101]
כנגד חמאס הועלו האשמות על כך שניצל בתי חולים ואמבולנסים כדי להסתתר מפני צה"ל ולבצע פשעי מלחמה. מספר עדויות של חיילי צה"ל ופלסטינים תושבי עזה טוענות שאנשי חמאס לבשו מדים של צוותים רפואיים והשתמשו באמבולנסים כדי לנייד מחבלים.[102][103][104] אחרי תקיפה אווירית של צה"ל על בית הכלא המרכזי שגרם לשחרור אסירים, מספר אסירים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל, הוצאו להורג על ידי פעילי חמאס הלבושים בבגדים אזרחים, בבית החולים שיפא.[105] ב-22 באפריל 2009 ציין צה"ל תקרית בה הותקף רכב או"ם אחרי שכוחות צה"ל זיהו חוליית נ"ט פורקת ממנו.[102] שר הבריאות של הרשות הפלסטינית האשים את ממשלת חמאס בשימוש במרפאות ובתי חולים כדי לחקור ולעצור חשודים, לפני ובמהלך המבצע.[106] צה"ל טען שחמאס החזיק מפקדה בתוך בית החולים שיפא במשך כל המבצע.[102] מנגד, טען מנהל בית החולים שיפא כי טענה זו שקרית.[68] אמנסטי אינטרנשיונל וצוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה הכחישו שחמאס השתמש במתקנים רפואיים כמסתור וטענו שלא נמצאה לכך שום ראיה.[107][108]
במשך רוב המבצע המשיך חמאס לירות רקטות קסאם וגראד אל עבר יישובי העורף בישראל.
בצד הישראלי
במהלך המבצע נהרגו 10 חיילי צה"ל ונפצעו 317 חיילים.[5]
בנוסף, 3 אזרחים ישראלים נהרגו מפגיעת רקטות, ונרשמו 183 פצועים ו-548 נפגעי חרדה.[5]
בצד הפלסטיני
למספר האבדות של הפלסטינים יש הערכות שונות, על פי המקור שממנו נלקחים הנתונים.
ב-26 במרץ 2009 פרסם דובר צה"ל תוצאות מחקר שערך אמ"ן ובו נכתב כי במבצע נהרגו 1,166 פלסטינים, ומנה בהם 709 "מחבלים מארגון הטרור חמאס ומקצתם מארגוני טרור נוספים", 162 שלא ברורה שייכותם, 295 הרוגים "בלתי מעורבים", 89 מהם מתחת לגיל 16 ו-49 נשים.[109]
לפי גורמי רפואה וארגוני זכויות אדם בעזה, בפעולה נהרגו כ-1,300 פלסטינים.
לפי הדו"ח של "המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" עומד מספר ההרוגים הכולל על 1,434 – בהם 960 אזרחים, 239 קציני משטרה ו-235 מחבלים. בין ההרוגים האזרחים 288 נשים ו-121 ילדים.[110]
לפי הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני מספר ההרוגים הכולל עומד על 1,366 הרוגים – בהם 430 ילדים ו-111 נשים. מספר הפצועים עומד על 5,380 פצועים – בהם 1,870 ילדים ו-800 נשים.[111]
לפי נתונים שפרסם ארגון בצלם, מספר ההרוגים הפלסטינים הוא 1,385, מתוכם 762 אזרחים שלא השתתפו בלחימה, בהם 318 קטינים או קטינות בני פחות מ-18 שנהרגו, ו-109 נשים שגילן עולה על 18. יתר ההרוגים הם 330 מחבלים שהשתתפו בלחימה, 245 שוטרים פלסטינים בתחנות משטרה ו-38 שלא ידוע אם הם השתתפו בקרבות.[112]
בנובמבר 2010 פרסם גם חמאס כי לאחר בדיקה, הגיע למסקנה שכ-700 פעילי חמאס נהרגו בעופרת יצוקה, שר הפנים של החמאס, פתחי חמאד, פירט את האבדות, כשלדבריו: 300 מההרוגים שייכים לזרוע הצבאית של החמאס, 250 השוטרים ההרוגים שייכים ל"כוחות חמאס וארגונים אחרים", בנוסף אליהם הוא ציין עוד 150 פעילי חמאס שנהרגו במבצע ושאנשים אלו הם "אנשי ביטחון".[113] מספר זה תואם לנתונים שפרסם צה"ל וסותר את נתוני ארגוני זכויות האדם.
בתחקיר שפרסם המכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי הרצליה נאמר כי "מרבית ההרוגים נמנים עם שורות החמאס". עוד נכתב בתחקיר כי רבים מבין ההרוגים השתייכו למערך הלוחם של החמאס והמשטרה הפלסטינית, וכי מקומם של נשים ואזרחים בקרב ההרוגים היה "שולי".[114] בדף מידע שפרסם המרכז למורשת המודיעין נאמר כי במהלך המבצע נקט החמאס במדיניות של הסתרת ההשתייכות הארגונית של חלק מההרוגים והכללתם במניין האזרחים שנפגעו כחלק מהתעמולה נגד ישראל.[115]
בפברואר 2009 פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שלפיו במהלך המבצע ערך החמאס מסע הרג של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, בעיקר מקרב אנשי הפת"ח. במערכת הביטחון טענו כי החמאס ניצל את ההזדמנות לחזק את מעמדו ושליטתו ברצועה וכי רוב הנפגעים לא היו סייענים של ישראל.[116]
הפצצת מסדר השוטרים
במהלך המבצע נהרגו 248 שוטרים פלסטינים, מרביתם בהפצצות ביום הראשון למלחמה, עשרות מהם בהפצצת מסדר טקס סיום קורס שוטרים.[27][32] ארגוני זכויות אדם רבים וכן דו"ח גולדסטון ביקרו את הפעולה. דו"ח ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, מציין כי ”אף שחלק מהשוטרים שנהרגו בהפצצות אלה היו גם חברים מן השורה בזרוע הצבאית של חמאס (נוסף להיותם אנשי משטרה), רבים מהשוטרים לא היו קשורים לארגונים מחבלים ואיש מהם לא השתתף במעשי איבה בעת שהופצצו ונהרגו”.[117]
לפי בדיקה שערך יהונתן דחוח-הלוי, מרבית השוטרים היו חברים בגדודי עז-א-דין אל קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס), מנגנוני הביטחון של חמאס והשתתפו בפעילות טרור.[118] בתחקיר שפרסם "המכון למדיניות נגד טרור" נאמר כי "קיימת זיקה הדוקה בין החמאס לבין המשטרה הפלסטינית בעזה".[114] צה"ל מונה את השוטרים כמחבלים וגם חמאס מנה אותם כלוחמיו.
אירועים בולטים של הרג אזרחים פלסטינים מחוסר ברירה
מבצע "עופרת יצוקה" התאפיין בלחימה בשטח בנוי רווי אוכלוסייה אזרחית. החמאס שיגר רקטות מאזורי יישוב אזרחיים לעיתים קרובות ועשה שימוש במבנים אזרחיים. במהלך המבצע הזהיר צה"ל פעמים רבות את האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות קרבות באמצעות עלונים ומסרים טלפוניים בתפוצה רחבה.
בניגוד לעמדת ישראל, צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה (אשר ממשלת ישראל סירבה לשתף עמו פעולה ולהעביר לו מידע רלוונטי), בראשות ריצ'רד גולדסטון, קבע שממשלת ישראל לא נקטה בכל האמצעים המתאימים להגן על האוכלוסייה האזרחית בעזה, כי שיחות הטלפון והכרוזים שחולקו מן האוויר לא היו אמצעי אזהרה יעיל להרחקת אזרחים ממוקדי הקרבות, וכי צה"ל ערך במהלך מבצע עופרת יצוקה התקפות חסרות הבחנה על אזורים מאוכלסים. הדו"ח דחה את הטענות בדבר שימוש של החמאס באזרחים פלסטינים כמגן אנושי, ומצא כי מתוך אחד-עשר אירועים שנבדקו, בעשרה לא הייתה להתקפה כל מטרה צבאית, ובשבעה מתוכם נורו אזרחים שעה שניסו לעזוב את בתיהם, עת שהם מנופפים בדגל לבן.
לעומת הרג השוטרים, שהיה יזום כחלק ממטרות הלחימה, אירעו במהלך הלחימה, שנערכה נגד מחבלים שפעלו והסתתרו בקרב אוכלוסייה אזרחית, מקרים שבהם נפגעו אזרחים. מקרים בולטים מסוג זה:
- ההרג בשכונת זייתון: בין 3 ל-4 בינואר נהרגו 48 בני אדם בשכונת זייתון בעיר עזה, ונהרסו 27 בתים ומסגד. נהרגו לפחות 23 בני חמולה אחת, חמולת סאמוני, ביניהם שישה ילדים בני פחות מ-5. מרבית בני המשפחה נהרגו בהפגזה של מחסן בו רוכזו כ-100 איש כמקום מקלט. על פי טענות צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה, אחרים נהרגו מאש ישירה של חיילי צה"ל, כאשר חלקם נשאו דגלים לבנים או שידיהם מורמות באוויר. חלק מההרוגים היו פצועים שדיממו למוות ומתו מפצעיהם במשך שלושת הימים בהם מנע צה"ל הגשת סיוע רפואי ופינוי פצועים מהמקום. רק ב-7 בינואר הורשו כוחות הצלה להגיש סיוע רפואי לניצולים.[119][120]
- משפחת אבו חלימה: ב-4 בינואר בשכונת אל-עטאטרה, נהרגו חמישה מבני משפחת אבו חלימה, בהם תינוקת, מפגיעת פגז זרחן לבן ומירי חיילים, שטענו כי שניים מההרוגים היו מחבלים.[121][122]
- ההרג בעיזבת בית חאנון: ב-5 בינואר 2009 ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו.[117]
- בבית הספר אל-פאחורה של אונר"א: ב-6 בינואר נהרגו בין 12 ל-40 איש (קיימת מחלוקת על מספר ההרוגים בין מקורות פלסטיניים לצה"ל) בהפגזה סמוך לבית הספר, לאחר שלטענת צה"ל שוגרו מסביבתו רקטות.[123]
- בנות משפחת אל-עייאש בג'בליה: ב-16 בינואר נהרגו שלוש מבנותיו ואחת מאחייניותיו של הרופא עז א-דין אבו אל-עייש כאשר חימוש שהוסתר בביתו בג'בליה התפוצץ מפגיעת שני פגזי טנק של צה"ל, לאחר שדמויות שנראו בו נחשדו כתצפיתנים של חמאס.[124] אירוע זה גרם לזעזוע רב בישראל בשל הפגיעה בבנות צעירות וכן זכה להד תקשורתי נרחב לאחר שד"ר אבו אל-עייש נשמע זועק לעזרה מייד לאחר ההרג, בשידור חי בערוץ 10.
במהלך המבצע נחרבו בניינים רבים ששימשו פעילי טרור, למגורים ולאחסון אמצעי לחימה,[125] ומהם ששימשו את משרדי הממשל ברצועת עזה. נזק גדול נגרם גם למתקני תשתית אזרחיים. רבבות מתושבי רצועת עזה הפכו לפליטים, לאחר שבתיהם נהרסו.[126] כדי למנוע פגיעה בחיילים נקט צה"ל בפעולות התקפיות מסיביות נגד בתים שנחשדו כמסתור מחבלים, כולל ירי טילים, פגזי טנקים ושימוש בדחפורים.[127] על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית.[128]
רופאים מבית החולים שיפא בעזה דיווחו על תפוסה מלאה וחוסרים קריטיים בציוד רפואי.[129] חלק מהמחסור נבע מכך שחמאס פתח בית חולים לאנשיו, ולקח תרופות ומזון מהסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה.[130]
ב-6 בינואר דווח כי אנשי חמאס הוציאו להורג לפחות 6 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל,[131] כן דווח כי חמאס ניצל את הלחימה להריגת עשרות אנשי פת"ח.[132]
ב-8 בינואר הודיעה אונר"א על השעיית פעילותה בעזה, במחאה על הריגתו בידי צה"ל של נהג שעבד בשירות הארגון.[133] מאות פלסטינים בעלי אזרחות זרה עזבו את עזה דרך מעבר ארז ועברו לירדן.[134]
מדינות רבות, וכן האיחוד האירופי והאו"ם, שלחו תרומות וסיוע לשיפור המצב ההומניטרי ברצועת עזה.[135] משאיות נושאות-ציוד נשלחו על ידי לוב וסוריה. איראן שלחה ספינה שעליה 2,000 טון ציוד, אך זו לא הורשתה בידי ישראל להגיע לעזה.
לקראת סיום המבצע התאחדו כ-50 ערוצי טלוויזיה בעולם הערבי במשדר מיוחד שבו גויסו כחצי מיליארד דולר ו-50 אמבולנסים לשירותי הבריאות ברצועה.[136] בכינוס הפסגה הכלכלית חברתית של מנהיגי מדינות ערב שנערך בכווית ב-19 בינואר, דובר על סיוע של כ-2 מיליארד דולר לרצועת עזה. סעודיה לבדה הבטיחה מיליארד דולר. מזכ"ל האו"ם אמר כי השיקום צריך להעשות תחת הנהגתו של אבו מאזן.[137] גם האיחוד האירופי התנה את הסיוע שלו לרצועה בכך שהחמאס לא יהיה בשלטון.[138] בכינוס הכלכלי בדאבוס השיק מזכ"ל האו"ם תוכנית סיוע הומניטרי של 613 מיליון דולר לעזה.[139]
מזכ"ל האו"ם שביקר ברצועת עזה לאחר סיום המבצע, אמר כי נדהם לנוכח ממדי ההרס שראה. הוא ביקר בחריפות את פעולותיה של ישראל וכינה אותן "שימוש חריג בכוח", ודרש מישראל לבצע חקירה מקיפה של המתקפות הצה"ליות על מבני האו"ם.[140]
בעקבות תחילת המבצע התרחב הירי לעבר ישוב הדרום שכלל ירי של רקטות קסאם, רקטות גראד רגילות ומשופרות ופצצות מרגמה, ולראשונה נורו רקטות מעבר לטווח אשקלון ושדרות, לעבר ערים גדולות כגון באר שבע, קריית גת, אשדוד ויבנה. בהתאם לכך נתן פיקוד העורף, ובראשו האלוף יאיר גולן,[141] הנחיות הגנה אזרחית לתושבי היישובים שבטווח הרקטות.[142][143] ההנחיות קבעו זמן לכניסה למרחב מוגן בהתאם לזמן המעוף של רקטה או פצצת מרגמה מעזה על היישוב. יישובים בטווח של פחות מ-10 ק"מ נדרשו לשהות במרחב מוגן ברציפות, בטווח 10 עד 20 ק"מ תוך יכולת הגעה למרחב מוגן ב-15 שניות, 10-20 ק"מ ב-30 שניות וכן הלאה עד 40 ק"מ, שנחשב לטווח הרקטות המקסימלי.
אירועים בולטים של ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל
- ב-27 בדצמבר, היום הראשון של המבצע, נורו לעבר ישראל 130 רקטות. אזרח נהרג ונפצעו אנשים נוספים כתוצאה מפגיעת רקטת גראד בבית מגורים בעיירה נתיבות.
- ב-28 בדצמבר אישרה ממשלת ישראל את הכרזת שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה.[41] במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים.
- ב-29 בדצמבר פגעה רקטת גראד באתר בנייה באשקלון וכתוצאה מהפגיעה נהרג אדם אחד ונפצעו כ-20. בשעות הערב פגעה רקטת גראד משופרת במרכז אשדוד, וכתוצאה מכך נהרגה אשה ומספר אנשים נפצעו בדרגות חומרה שונות. במקביל, פגיעה ישירה של פצצת מרגמה באזור מועצה אזורית שער הנגב (קיבוץ נחל עוז) גרמה למותו של איש קבע בצה"ל.[144] למחרת התייחס אלוף פיקוד העורף יאיר גולן להרוגים בנתיבות ובאשקלון וטען כי "לו היו נענים להנחיות יכול להיות שהיו מצילים את חייהם" וקרא לאזרחים להישמע להנחיות פיקוד העורף.[145]
- ב-30 בדצמבר פגעו שתי רקטות בבאר שבע. בעקבות זאת הוחלט שלא לקיים לימודים בעיר.[146] למחרת, פגעה רקטת גראד פגיעה ישירה בכיתת לימוד, שהייתה ריקה – הודות להחלטה זו.
ביום ה-13 למבצע דווח על ידי השב"כ כי מתחילתו נורו לעבר ישראל 790 רקטות ופצמ"רים, על פי נתוני צה"ל נורו 547 רקטות ופצמ"רים.[147] טווח הירי הגיע בשיאו ליבנה בצפון ובאר שבע במזרח.
משטרת ישראל דיווחה כי במהלך המבצע זוהו 255 נפילות של רקטות ביישובי הדרום. מד"א דיווח כי 28 פצועים קשה, 37 פצועים בינוני ו-118 פצועים קל פונו לבתי החולים. כמו כן היו כ-548 נפגעי חרדה.[5]
מס רכוש דיווח כי עד תום המבצע הוגשו 1,728 תביעות בגין פגיעה ברכוש, מתוכן 1,300 בגין פגיעה בבתים,[148] נתון שהוא נמוך משמעותית ביחס למלחמת לבנון השנייה שבה הוגשו 30,000 תביעות.[149]