מגילת ון-אמון
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מגילת ון־אמון היא סיפורו של מסע ימי של כוהן אמון ממצרים לעיר גבל אשר שכנה בלבנון. מטרת המסע הייתה רכישת קורות עצי ארז לצורך בניית סירה לאל אמון. אחת לשנה, בעת גאות היאור יצא אמון למסע שיט מלווה בכוהנים על גבי הנהר לצורך התאחדות עם בת זוגו מות.
מסע ון־אמון מתוארך לסוף השושלת ה-20 תקופת שלטונו של רעמסס האחד עשר, או תחילת השושלת ה-21 למלכי מצרים העתיקה, תחילת תקופת הביניים השלישית. התאריך שבו נוקב דו"ח ון־אמון הוא - 'השנה ה-5, החודש ה-3 בעונה ה-3' ללא אזכור שם מלך כלשהו. התיארוך המקובל הוא סביבות 1075 לפנה"ס.[1] מתוך המגילה ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי ועל מצבה של מצרים ביחס למדינות אחרות באזור באותה תקופה, על יחסי הכוחות בתוך מצרים עצמה. היחס לו זוכה ון־אמון מצד שליטי הערים השונות בהן הוא עובר, מלמד על ירידת כוחה של מצרים בתקופה זו. המגילה היא פריפלוס מוקדם, ממנו ניתן ללמוד על ערי נמל, מנהגי שיט, אוניות, משפט ימי שהיה מקובל בתקופה ועוד.
סיפור המסע נכתב על פפירוס בכתב היראטי בשפה המצרית. הפפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל-חיבה שבמצרים התיכונה, הוא העתק לא שלם של סיפור המסע. ב-1891 נרכש הפפירוס שנקרא "פפירוס מוסקבה 120", על ידי האגיפטולוג הרוסי ולדימיר גולנישצ'ב. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.