מגילת תענית
חיבור עתיק העוסק בימים בהם אסרו חכמים להתענות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מגילת תענית (במקורות קדומים כונתה גם סתם המגילה[1]) היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. המגילה היא רשימה[2] של 35[hebrew 1] מועדי שמחה (בני יום או כמה ימים),[hebrew 2] שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[hebrew 3] ואין מספידים את המתים, כלומר אין לומר דברי הספד על המת בעת שעומדים לקבור אותו. הצום והמספד מסמלים אבל ועצב, ובמגילה נקבע שאין לעשותם במועדים אלו, ובחלק מהמועדים גם בימים שלפניהם ולאחריהם.[3]
העמוד הראשון של מגילת תענית בתוך המהדורה שנדפסה בשנת ה'ש"ם | |
מידע כללי | |
---|---|
מאת | Anonymous (Scroll of fasting) |
שפת המקור | עברית |
מהדורות נוספות | |
תאריך מהדורה ראשונה | מנטובה רע"ד |
תאריך מהדורה מדעית | מהדורת ורד נעם, ירושלים תשס"ד |
כתבי יד | אוקספורד, פרמה |
פרשנים |
|
קישורים חיצוניים | |
ויקיטקסט | מגילת תענית |
המאורעות בהם המגילה עוסקת משתרעים, ככל הנראה, על פני כ־500 שנה, מבניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, במאה ה־5 לפני הספירה,[hebrew 4] ועד, לכל המוקדם, לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני.[6]
בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לתוקפם של המועדים הללו לאחר חורבן בית המקדש.[7] להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה (חוץ מהמועדים חנוכה ופורים שכתובים גם בה).[8]