מדיניות ההפרדה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מדיניות ההפרדה היא מדיניות הפרדת האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וחבל עזה מהאוכלוסייה בישראל באופן חלקי או מלא, בה נקטו ממשלות ישראל לאורך השנים. מדיניות זו מהווה חלק מרכזי ביישום השקפת שתי מדינות לשני עמים.
כחלק מהמדיניות הוקמה גדר ההפרדה ביהודה ושומרון, וכן גדר דומה והסדרי כניסה ויציאה לתושבי רצועת עזה. גם ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה נחשבת לחלק ממדיניות זו.
מדיניות ההפרדה היא אחד מארבעת המרכיבים של מדיניות הביטחון בנוגע לפלסטינים: סיכול טרור פלסטיני, הפרדת האוכלוסייה הישראלית מהאוכלוסייה הפלסטינית, שמירה על מרקם החיים הפלסטיני, ואכיפת חוק וסדר בשטחים.[1]
בדיונים במדיניות ההפרדה בשפה האנגלית מכנים אותה בכתיב הלועזי "hafrada" ולעיתים בשמות נוספים, כמו "unilateral separation" (הפרדה חד-צדדית) או "unilateral disengagement" (התנתקות חד-צדדית).
המושג חדר לשיח הציבורי במיוחד לאחר תוכנית ההתנתקות, והוא מוזכר לעיתים קרובות בדיונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדיניות ההפרדה מוזכרת פעמים רבות בדו"ח משנת 2014 של ריצ'רד פאלק, שליח מיוחד של האו"ם: "דו"ח מיוחד על מצב זכויות אדם בשטחים הפלסטיניים".