מטא-בדיון
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מטא-בדיון (באנגלית: Metafiction), ידוע לעיתים גם כאירוניה רומנטית (באנגלית: Romantic irony), בהקשר של יצירות ספרותיות, הוא סוג של בדיון מודע-לעצמו אשר עוסק בכלים הבדיוניים ואף חושף במודע את האשליה הבדיונית, בדרך כלל באמצעות אירוניה והתבוננות-עצמית.[1] בדומה לתיאטרון ייצוגי, שאינו מאפשר לקהל לשכוח שהוא צופה במחזה, גם יצירות מסוגת מטא-בדיון לא מאפשרות לקוראים לשכוח שהם קוראים יצירה בדיונית.
למרות שנהוג לקשר מטא-בדיון עם יצירות מודרניות ופוסט-מודרניות מן המחצית השנייה של המאה ה-20, הרי שיצירות מטא-בדיוניות היו קיימות לפני התקופה המודרנית, למשל סיפורי קנטרברי מהמאה ה-14, טריסטרם שנדי של לורנס סטרן (המאה ה-18) או יריד ההבלים של ת'אקרי (המאה ה-19). את המונח טבע לראשונה הסופר האמריקאי ויליאם גאס(אנ') בספרו Fiction and the Figures of Life (1970), בו הוא טוען כי מודעות גוברת של המחברים לתיאוריות ספרותיות וביקורתיות הביאה לעליה בשימוש במטא-בדיון.[2] מבקר הספרות רוברט שולס(אנ') הרחיב את הגדרתו של גאס את המטא-בדיון וכלל בה את ארבעת רכיבי הביקורת הספרותית (צורה, התנהגות, מבנה, פילוסופיה) הנכללים במטא-בדיון לכדי טכניקה ספרותית מובחנת.[3]