מלחמת קונגו–ערב
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת קונגו–ערב (נקראת גם המלחמה הקונגולזית–ערבית או מלחמת בלגיה–ערב) נערכה בשנים 1892–1894 בעברו המזרחי של אזור הנקרא כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בין צבאו של לאופולד השני, לבין סוחרי עבדים ערבים מזנזיבר. המלך לאופולד השני היה מלך הבלגים וקיסר קונגו הבלגית, אשר נודע בשל היותו הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית", שם שלט משנת 1884 עד שנת 1908. בראש הנהגת סוחרי העבדים עמד ספו בן חמיד (אנ'), סוחר עבדים סוואהילי-זנזיברי, שהיה בנו של סוחר העבדים חאמד בן מוחמד, הידוע בשם טיפו טיפ.
תאריכים | מרץ 1892 – ינואר 1894 (כשנה) | ||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מקום | מדינת קונגו החופשית | ||||||||||||
תוצאה | ניצחון מדינת קונגו החופשית | ||||||||||||
| |||||||||||||
מלחמה זו הייתה מלחמת שליחים, בה שני יריבים משתמשים בצדדים שלישיים כתחליף ללחימה ישירה זה בזה, כאשר מרבית הלוחמים היו מקומיים ממוצא קונגולזי, שנשבעו אמונים למחנה אחד באשר הוא, ולעיתים אף עברו במהלך המלחמה למחנה הנגדי.
הנסיבות העיקריות למלחמה היו כלכליות, היות שהן המלך לאופולד והן הערבים תאבו את תנובתה של קונגו וניסו להשתלט על עושרה. בשל כך החלה כניסתם של הערבים והבלגים לקונגו. לקראת המלחמה, המלך לאופולד החל לשלוח בלגים רבים לאזור: קצינים בלגים הובילו משלחות, פקידים בלגים איישו את הקונסוליה בקונגו והעמדות לאורך הנהר היו תחת פיקודם של אזרחים בלגים, שהגיעו בהמוניהם במקום הבריטים ששלטו בשטח זה קודם. כהוכחה לכך, לאחר המלחמה, מתוך 3000 האנשים ה"לבנים" שנשארו בקונגו, 1700 מתוכם היו בלגים, ולא בריטים.[1]
בראשית שלטונו של המלך לאופולד השני על האזור, הוא נקט במדיניות של שיתוף פעולה עם הערבים, אך התחרות על השליטה על השנהב מחד, וההבטחה של המלך בפני ועידת ברלין (ועידה שמטרה הייתה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש) להפסיק את העבדות מאידך, כפו מלחמה על הצדדים. המלחמה נגד המערכת הפוליטית והכלכלית הסוואהילית-ערבית תוארו כ"מסע צלב" נגד העבדים.
המלחמה הסתיימה בינואר 1894, בניצחון של צבאו של המלך לאופולד השני.