מפה טופוגרפית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מפה טופוגרפית היא מפה המתארת את תבליט השטח. במפה טופוגרפית ביחד עם פרטי התבליט[2][3] יופיעו פרטים נוספים כמו פרטי התכסית. במפות צבאיות הקרויות מפות שליטה, יופיעו מתחמים וצירים בעלי שמות קוד.
המפה הטופוגרפית חייבת להיות ערוכה בקנה מידה. משורטטים בה פרטים לגבי צורתו החיצונית של שטח מסוים, כמו נתוני תבליט, תכסית, גבהים ונקודות גובה אקראיות, תוך הקפדה על פרופורציה בין העצמים ותיאור גודל יחסי שלהם עד רמת פירוט של בניינים, תעלות מים, מערות, הרים ומעיינות וכדומה.
המפה הטופוגרפית הראשונה שייצגה הפרשי גובה בעזרת קווי-גובה (אנגלית: contour lines) שורטטה לראשונה בשנת 1774 כחלק מניסוי צ'יהליון למדידת מסת כדור הארץ בידי הקרטוגרף צ'ארלס הוטון (Charles Hutton)[4]. מפה שהשתמשה בקווקוו (אנגלית: Hatching; צרפתית: Hachure) לשם ייצוג כיוון ותלילות המדרונות, שורטטה בשנת 1799 בידי יוהאן גאורג להמאן (גר'). השיטה השנייה הפכה למקובלת ביותר לאורך המאה ה-19. במאה ה-20, בעקבות פיתוח שיטות מדעיות לסקר גאוגרפי, חזרה שיטת קווי הגובה לשימוש עיקרי. בעשורים האחרונים, עם המעבר למערכות GIS התרחב מאוד השימוש באפקטים נוספים, כדוגמת הצללה. לשם כך מחושבת מידת ההצללה שתיווצר על פני התבליט, כאשר הוא מוטל עליו אור ממקור פיקטיבי, אחד או יותר. באופן מסורתי, מקור אור יחיד מוצב בצפון-מערב המפה.
כיום, המפה הטופוגרפית משמשת לשימושים אזרחיים וצבאיים שונים, כמו התמצאות בשטח וניווט בו, וככלי עזר בהכנה של הנחת תשתיות. שימושים אזרחיים ובהם תיור, איכון, התמצאות, וככלי עזר לפעילות צבאית ולהנדסה אזרחית.