מרחב מעברי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מרחב מעברי או מרחב פוטנציאלי הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לאזור הביניים של החוויה, השוכן בין הפנטזיה והמציאות. מושג זה נחשב לחידוש התאורטי החשוב ביותר של ויניקוט.[1]
ויניקוט פיתח מושג זה בתחילה, כדי לתאר את אחד משלבי הביניים בהתפתחותו התקינה של הילד, חוויית המעבר, בו מתרחשות תופעות מעבר כגון היצמדות של הילד אל אובייקט מעבר. המרחב הפוטנציאלי מתפתח בין האם לתינוקה, אך במהלך התפתחות בריאה לומד הילד להחזיק מרחב זה בעצמו. התפתחות זו מתאפשרת כאשר נוצר מרחב פוטנציאלי בין התינוק לבין אובייקט (האם), בין התפיסה שהאם היא חלק ממנו, לתפיסה שהוא נפרד ממנה. המרחב הפוטנציאלי אינו מתקיים מחוץ לאדם, אך גם לא בתוכו, אלא במרחב שביניהם. המרחב הפוטנציאלי מפריד בין האם לתינוק, אך גם מחבר ביניהם.
בהמשך הרחיב ויניקוט את המושג לכל חוויה שהיא בתחום הביניים שבין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. כך ניתן להכליל במרחב זה גם חוויות כגון פעולת המשחק, היצירתיות והחוויה התרבותית. במרחב זה ניתן לבטא את תחושת האומניפוטנטיות הסובייקטיבית של האדם, את משאלותיו ותכנוניו, תוך השהיית המציאות האובייקטיבית.
בדומה למושגים אחרים של ויניקוט, גם מושג זה יסודו בפרדוקס. במקרה זה, הפרדוקס הוא בהיותו של המרחב הפוטנציאלי מקום שכולל גם מרכיבים של דמיון וגם של מציאות, מבלי שהפכים אלו יפריעו זה לזה או שתתבקש בחירה ביניהם.
חוויות ופעולות רבות שמתקיימות במרחב הפוטנציאלי משמשות לעיתים קרובות מטפלים במהלך פסיכותרפיה.
תאוריית יחסי האובייקט שייכת לתיאוריות הפסיכואנליטיות. למרות שתאוריות אלה מוכרות בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיהן ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי הפסיכואנליזה לא מבוססת מדעית,[2] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[3] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[4][5]