משה אביגדור עמיאל - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for משה אביגדור עמיאל.

משה אביגדור עמיאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה אביגדור עמיאל
הרב עמיאל בחנוכת בית המדרש בקיבוץ רודגס
לידה 1 באפריל 1882
י"ב בניסן תרמ"ב
פורזבה, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באפריל 1946 (בגיל 64)
י"ג בניסן תש"ה
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הרב משה אביגדור עמיאל מברך בסיום המחזור הראשון של בית הספר העברי לטיסה, לוד, 1939
הרב משה אביגדור עמיאל מברך בסיום המחזור הראשון של בית הספר העברי לטיסה, לוד, 1939

הרב משה אביגדור עמיאל (י"ב בניסן תרמ"ב, 1 באפריל 1882י"ג בניסן תש"ה, 27 במרץ 1945) היה רב והוגה דעות, מראשי תנועת המזרחי והציונות הדתית. כיהן כרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן, ולאחר מכן רבה הראשי של תל אביב.

חייו

נולד בעיירה פורוזוב שבפלך גרודנה, רוסיה, כבנם הבכור של הרב יעקב-יוסף ורבקה. עד גיל 13 למד במסלולים המקובלים בעיירה ("חדר" ותלמוד תורה) ואצל אביו. בגיל 13 עבר ללמוד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון, הרב שמעון יהודה הכהן שקופ והרב יוסף יהודה לייב בלוך; עם הגעתו שובץ בכיתה גבוהה מגילו, בגלל כישרונו. לאחר שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת בריסק אצל הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, ולאחר שנה ל"קיבוץ" בווילנה אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שם למד שלוש וחצי שנים. שם, כשהיה בן 18, נסמך לרבנות על ידי הרב שלמה הכהן מווילנה, הרבנים מדווינסק מאיר שמחה הכהן (ה"אור שמח") והרב יוסף רוזין ("הרוגאצ'ובי"). בשנת תרס"ג, בגיל 21, נישא למאשה ביילה בתו של משה לוי ניוויאזקי מביאליסטוק.

בגיל 23, לאחר פטירת הרב פנחס רוזובסקי, מונה לרב בעיירה שווינציאן, והקים שם ישיבה שמנתה כמאה תלמידים. שמונה שנים אחר כך מונה לרב גריובה (בגבול רוסיה–גרמניה), שם כיהן בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

לאחר דבריו בוועידה העולמית של המזרחי בתר"פ זומן לכהן כרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן -בלגיה, תפקיד שבו כיהן בין השנים תר"פ–תרצ"ו (1920–1936). באנטוורפן הקים בית ספר דתי לאומי בשם 'תחכמוני', בית ספר לבנות, תלמוד תורה, ישיבה ועוד. על פעילותו הענפה ניתן ללמוד אף ממכתב שקיבל מהרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) בחודש אדר תרפ"ד.

בשנת תרצ"ג ביקר בארץ ישראל, ובין השאר נפגש עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת הרב שלמה הכהן אהרונסון (אדר, תרצ"ה), רבה הראשי של תל אביב, הציע הרב יהודה ליב מימון שהרב עמיאל יקבל על עצמו את המשרה. ואכן בכ"א בטבת תרצ"ו (1936), לאחר שנבחר בהצבעה שבה גבר על הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ויוסף דוב הלוי סולובייצ'יק[1], הגיע לכהן כרבה הראשי של תל אביב[2]. בתל אביב הקים את ישיבת היישוב החדש הנקראת גם "ישיבת הרב עמיאל", את "רשת החינוך התלמודי", שהתמקדה בצורך בבעלי-בתים (ולא רק תלמידי חכמים), מפעל תורני בשם "כינוס סופרים" ומוסד "עזרת תורה" לתמיכה בתלמידי חכמים עולים.

באביב תש"ג (1943) פרסם בעיתון הצופה מאמר ביקורת כללי כנגד רבנים הקוראים לפרישה מכנסת ישראל[3]. בתגובה התפרצו חסידי גור לדרשה אותה העביר בשבת בבית כנסת, והפריעו את מהלכה בקריאות בוז, לאחר שהבינו כי דברי הביקורת מכוונים כלפי האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר[4]. הרב עמיאל עצמו הכחיש כי כיוון בדבריו אל האדמו"ר מגור[5].

נקראו על שמו רחובות בתל אביב, בבני ברק, ובירושלים (בשכונת קריית משה).


תקופת חייו של הרב משה אביגדור עמיאל על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן


יצירתו

יצירתו ההלכתית

הרב עמיאל התאפיין במקוריות מחשבתית ובשקידה; כך שיחד עם פעילותו הציבורית והרבנית הענפה הוא השקיע ביצירה ההלכתית. בשנת תרפ"ב יצא לאור ספרו הראשון דרכי משה - דרך הקודש (חלק ראשון, אנטוורפן), העוסק בדיני קודשים; ובהמשך יצא לספר אף חלק שני (תרפ"ג) ושלישי (תרפ"ט). בהמשך הוציא את הספר דרכי משה - דרכי הקנינים חלק ראשון (אנטוורפן, תרפ"ח) וחלק שני (בילוגוריי, תרצ"א); העוסק בענייני ממונות ואישות. יצירתו המרכזית נקראת המידות לחקר ההלכה, חלק ראשון (ירושלים, תרצ"ט), חלק שני (תל אביב, תש"ב) וחלק שלישי (תל אביב, תש"ה); אשר שואף לקביעת הכללים ההגיוניים העומדים ביסוד המחשבה התלמודית.

יצירתו ההגותית

מלבד העיסוק המתמיד בספרות התלמודית ובפסיקה ההלכתית, הרב עמיאל עסק רבות בענייני הגות; כגון דת ומודרניות, אמונות ודעות ועניינים אקטואליים. יצירתו זו מתבטאת בספרו דרשות אל עמי, חלק ראשון (אנטוורפן, תרצ"ג) וחלק שני (ירושלים, תרצ"ו). בספריו עסק רבות בעניינים אקטואליים, כגון מאורעות תרפ"ט. את התעסקותו בהגות ומחשבה ניתן לראות בספרו לנבוכי התקופה, העוסק ב-'פרקי הסתכלות במהות היהדות' (ירושלים, תש"ג).

מאמריו

יצירתו ההגותית התבטאה גם בפרסום מאמרים פובליצסטיים שונים; את מאמריו פרסם בעיקר בעיתון 'המזרחי'. ביניהם ניתן למנות את: 'במי אשם' (גיליון 8) הקורא לאיחוד הרשימות היהודיות; 'הקלריקליות שלנו' (גיליון 14) הטוען שהיסוד הדתי בתנועה הציונית אינו תלוי ברוב מספרי; 'תחיית התורה' (גיליון 22–23) המיצר על העלמות הרגש הדתי; 'הציונות והיהדות' (גיליון 29) על היחס בין התנועה ליהדות ועוד.

זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנים תש"א-תש"ג.

משנתו

משנתו ההלכתית

נקודת יסוד בתפיסתו ההלכתית מושתתת על הלימוד המקובל והקלאסי, אך יחד איתו הרב עמיאל שילב בין אגדה להלכה. כמו כן בתפיסתו קיימת נטייה מהותית לעסוק בסברה ובהגיון של הדיון ההלכתי; גישה שהתבטאה בצורה מלאה בספרו 'מידות לחקר ההלכה'.

משנתו ההגותית

הרב עמיאל התנגד לגישת הרפורמים, והתעמת איתם במובנים רבים (כגון ההקדמה לספרו דרכי משה 'דרכה של תורה'). לדעתו המהות היהודית חשובה, ויש להדגישה. חשיבות זו שהקנה ליהדות התבטאה אף בגישתו כלפי מקומה של הציונות הדתית בתנועה הציונית; הרב עמיאל כתב רבות על כך שהמזרחי צריכה לתפוס מקום מרכזי יותר בציונות אף בפעילות מעשית (כגון מאמרו בגיליון ט של 'התור', תרצ"ב; ודבריו בוועידת קראקא, תרצ"ג).

פעולתו הציונית

בעקבות דבריו של יצחק גרינבוים על הרצון לקביעת ערכים חדשים ליהודים, לעומת ערכי היהדות; כתב הרב עמיאל תגובה[6] בה הוא יוצא נגד המנהיגים האחרונים שמביעים נייטרליות כלפי הדת, לעומת המנהיגים הקודמים (כדוגמת אחד העם) שאף אם לא שמרו מצוות, הרי הביעו יחס חיובי לדת. בכך התבטאה לראשונה פעולתו בתנועת המזרחי, והוא נבחר כציר לוועידה השנייה של המזרחי בפולין (ורשה, ניסן תרע"ט); ובה נבחר לנשיאות הוועידה. בהמשך היה אחד משבעת הצירים מפולין, לוועידה העולמית הראשונה של המזרחי באמסטרדם (טבת תר"פ); וכן נבחר כציר לקונגרס הציוני השלושה-עשר (תרפ"ג) והארבעה-עשר (תרפ"ה), ובאחרון אף כיהן בוועדת החינוך. החלטה מיוחדת הובילה לכינוס וועידה עולמית של המזרחי, באלול תרפ"ו; למקום הוועידה נבחרה אנטוורפן, עירו של הרב עמיאל, והוא עמד בראש הוועדה המכינה של הוועידה. בוועידה נבחר הרב עמיאל לוועד הראשי של התנועה. בוועידת קראקא (אב, תרצ"ג) הרב עמיאל התייחס לכך שתנועת המזרחי צריכה להשקיע את עיקר מרצה בפעילות כלפי החברה החרדית, ופחות במחנה הציוני-חילוני[7], ואף קרא להצטרפות להסתדרות החדשה של הרוויזיוניסטים, תוך פרישה מההסתדרות הציונית. בדבריו קרא הרב עמיאל לפתיחת שורות המזרחי גם לכאלו אשר אינם חברים בהסתדרות הציונית[8].

משפחתו

בתו גיטי נישאה לנתן לינדנבאום (נפטר ב-1946) ולהם ארבעה ילדים, אחד מהם הוא הנדבן מרסל לינדנבאום (על שמו נקראת מדרשת לינדנבאום) ורעייתו בלדה קאופמן לינדנבאום (אנ') חברת המועצה המייסדת של ישיבת מהר"ת (אנ'). לאחר מות בעלה הראשון נישאה גיטי לאיש העסקים והנדבן האמריקאי מקס שטרן (אנ') אביו של המיליארדר היהודי-אמריקאי לאונרד שטרן (אנ').

אחת מנינותיו היא ליהיא לפיד.

ספריו

לקריאה נוספת

מיזמי קרן ויקימדיה תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה אביגדור עמיאל

מחיבוריו

הערות שוליים

  1. ^ הרב עמיאל רבה של תל אביב, דבר, 4 בנובמבר 1935.
  2. ^ הרב עמיאל בת"א, דבר, 16 בינואר 1936.
  3. ^ משה אביגדור עמיאל, חשבונה של היהדות החרדית, הצופה, 28 במאי 1943
  4. ^ חסידי גור מפגינים נגד הרב עמיאל, המשקיף, 31 במאי 1943
  5. ^ משה אביגדור עמיאל, למען האמת, הצופה, 31 במאי 1943
  6. ^ דורות הראשונים ודורות האחרונים, ביטאון המזרחי, גיליון 11
  7. ^ 'היסודות האידיאולוגיים של המזרחי', ורשה, תרצ"ד
  8. ^ נפתחה ישיבת הוועד הפועל הציוני, דבר, 18 באוגוסט 1933

{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
משה אביגדור עמיאל
Listen to this article