נהג' אל-בלאע'ה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
נַהְג' אל-בַּלַאעַ'ה (בערבית: نهج البلاغة) "דרך הרהיטות", או "פסגת הרטוריקה", הוא אוסף של נאומים, דרשות, מכתבים ואמרות חכמה המיוחסים לעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, הח'ליף הרביעי והאמאם הראשון לתפיסת השיעה.[1] הספר נחשב ליצירת מופת של הספרות הערבית, ולאורך השנים צבר פופולריות והערצה רבה.[2] החומרים שהובאו בנהג' אל-בלאע'ה לוקטו על ידי המשורר, התאולוג והפוליטיקאי אבו אל-חסן מחמד בן אל-חסין, הנודע בכינויו אל-שריף אל-רצ'י, שחי בבגדאד בין סוף המאה ה-10 לתחילת המאה ה-11, תחת השושלת הבויהית.[3] לפי התפיסה המסורתית, עד לאיסופם על ידי אל-שריף אל-רצ'י היו החיבורים מפוזרים כפרגמנטים בכל רחבי העולם האסלאמי. אל-רצ'י לא היה הראשון שניסה לאספם לכדי חיבור אחד, אך היה לראשון שהצליח להפוך את חיבורו לספר קנוני של ממש.[4] החיבור, מהווה חלק משמעותי מהקורפוס הספרותי של האסלאם השיעי המתהווה של תקופת חייו של אל-רצ'י. התכונות הלשוניות הגבוהות שיוחסו לו מזכירות במידת מה את רעיון האעג'אז (ההפלאה) של הקראן, לפיו הוא כתוב באופן מושלם כל כך שלא ייתכן שאדם הוציא אותו תחת ידיו.