עינויים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עינויים הם כל פעולה שבה סבל וכאב עז, לרוב גופני, אך לעיתים נפשי, נגרם באופן מכוון לאדם. המניעים לעינויים מגוונים מאוד, החל בנקמה, דרך איום וענישה, סחיטת מידע וכלה בסאדיזם לשמו, אם של המענה בלבד, או לשעשוע קהל.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: בערך משפטים רבים המהווים לכאורה הכללה או דעה, ללא סייגים וללא מקורות. מוטב לקצר מעט את הערך. | |
בתקופות רבות בהיסטוריה עינויים היו נפוצים בכל רחבי העולם[1]. הרקע לעינויים השתנה - מהקרבות קורבן אדם טקסיות שכללו עינויים ממושכים, המרת דת בכוח, ענישת פושעים (לעיתים בשל עברות זניחות כגון רכילות, וכלה במחזות הרתעה פוליטיים). בתיעודים של עינויים פומביים, לרוב מתוארת תגובה של עונג וסיפוק מצד הקהל לנוכח המחזה הנורא.[2]
במאה ה-17 פרץ זרם הולך וגובר של סלידה מעינויים והוקעתם כמוקצים. אין הסכמה ביחס לסיבות שהביאו לשינוי בדעת הקהל, אך העדויות ההיסטוריות מצביעות על קיומו.
כיום, האיסור על עינויים הוא נורמה קוגנטית במשפט הבין לאומי, כלומר הוא אסור לכל המדינות בכל הנסיבות, בגלל שהוא פוגע בכבוד האדם. עינויים אסורים על פי כל דיני זכויות האדם הבין-לאומיים ועל פי רוב האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן. במערכת המשפטית, ראיות שהושגו בעינויים אינן קבילות בבית המשפט. במשפט ההומניטרי, המסדיר את דיני המלחמה, עינויים הוצאו לראשונה מחוץ לחוק בקוד ליבר מ-1863. עינויים נמנו במהלך משפטי נירנברג כפשע נגד האנושות, ולאחר מכן נאסרו באמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית (1949), בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובחוקת רומא (1998) המשמשת כבסיס לפעילותו של בית הדין הפלילי הבין-לאומי.
היקף ההפרות כיום קטן בהרבה מכפי שהיה במאות עברו. מרבית מדינות העולם חתומות על אמנות ז'נבה ומתחייבות שלא לענות אזרחי אויב ושבויי מלחמה בעימותים צבאיים. הצדדים החתומים על אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים מתחייבים שלא לגרום בכוונה לכאב עז או סבל להשגת אינפורמציה או הודאה, וגם לא לענישה. אולם למרות האמנות ודעת הקהל, קיימות הערכות של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי אינטרנשיונל, לפיהן כשני שלישים לערך ממדינות העולם לא מצייתות באופן עקבי לרוח ההסכמות. למשל סין שבה אנשים נאסרים ועוברים עינויים קשים, לעיתים רק כדי לגרום לאדם לוותר על אמונתו, כמו במקרה של רדיפת מתרגלי פאלון גונג.