עקרון מאך
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עקרון מאך הוא כינוי שנתן אלברט איינשטיין לרעיון אותו הגה ארנסט מאך, על פיו ההתמד של כל עצם מסיבי - מקורה באינטראקציה בינו לבין המסה הכוללת של העצמים ביקום, ובפיזור שלה. ישנם כמה עשרות ניסוחים ופרשנויות לעקרון מאך; ההתבטאויות של מאך עצמו, בהזדמנויות שונות בהן התייחס לרעיון, אינן חד משמעיות וככל הנראה אף הוא עצמו לא דבק בפרשנות מוגדרת והחלטית שלו. נכון להיום לא אושש ולא הופרך עיקרון זה בניסוי.
העיקרון הוצע על ידי מאך כאנטיתזה לרעיון של אייזק ניוטון, על פיו המרחב הריק הוא אבסולוטי, וכל התנועות ביקום הן יחסיות לו. מהשערה זו של ניוטון, נובע שתאוצתם של עצמים ביקום היא יחסית למרחב האבסולוטי של היקום, והיא תתקיים גם ביקום ריק שאינו מכיל דבר פרט לעצם המאיץ.
עקרון מאך היווה מקור השראה לאיינשטיין, בעת שפיתח את תורת היחסות הכללית, אך בסופו של דבר נסוג בו איינשטיין מעקרון מאך.[1]