פגיעה עצמית - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for פגיעה עצמית.

פגיעה עצמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פגיעה עצמית
חתכים בעור בעקבות פגיעה עצמית
ללא כותרת, לירוי בר נתן, צילום, 2017.
ללא כותרת, לירוי בר נתן, צילום, 2017.
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D016728
סיווגים
ICD-10 X84 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פגיעה עצמית היא תסמונת שבה אדם גורם לעצמו נזק גוף. התופעה עשויה להוות סימן לדיכאון, מצוקה, פגיעות מיניות או בעיות פסיכולוגיות אחרות. אף על פי שפגיעה עצמית איננה ניסיון התאבדות כושל, ישנו מתאם בין פגיעה עצמית להתאבדות, שכן אנשים הפוגעים בעצמם לרוב סובלים מהפרעות דיכאון ומצוקה. לעיתים מונעת הפגיעה העצמית מעשה אובדני או מעכבת אותו: כשעולה באותו אדם דחף להתאבד, הוא פוגע בעצמו על מנת לנתב את הדחף לנתיב הרסני פחות. למעשה פגיעה עצמית היא ניסיון להקל על כאב נפשי שלעיתים מתחזק עד לכדי רצון למות, אך הפוגעים בעצמם לא פוגעים בעצמם כדי למות.

לפגיעה עצמית סיבות שונות. בחלק מן המקרים החבלה נעשית במטרה להקל על רגשות בלתי נסבלים או הרגשה של ריקנות, "חוסר תחושה רגשית". פגיעה עצמית נחשבת לרוב כטאבו. היא קשורה לעיתים במחלות או הפרעות נפשיות כגון הפרעת אישיות גבולית, פוסט-טראומה מורכבת ובאופן כללי היסטוריה של טראומה נפשית והתעללות, הפרעות אכילה, או מאפייני אישיות כגון פרפקציוניזם. במקרים אחרים הפציעה העצמית נובעת מיצר מזוכיסטי ומטרתה להביא לידי סיפוק מיני.

שכיחות התופעה

תופעת הפגיעה העצמית היא גדולת ממדים ונוגעת בשכבות שונות באוכלוסייה, כאשר נתונים שנאספו ממחקרים ברחבי העולם מעידים על כך שכ־17% מבני הנוער וכן 5.5% מן האוכלוסייה הבוגרת עוסקים בה במהלך חייהם[1].

 שנים רבות, עיקר המחקר בנושא הפגיעה העצמית שאינה אובדנית התמקד בנשים, זאת מתוך ההנחה כי התופעה שכיחה יותר בקרב אוכלוסייה זו[2]. כך ניתן לראות כי במחקרי העבר נמצא כי אחוז התופעה בקרב נשים גבוה פי ארבעה בהשוואה לגברים[3]. עם הזמן, מגמה זו השתנתה, כך שבמחקרים החלו לערוך השוואות בין שני המגדרים[4]. בחלק מן המחקרים נמצא כי אחוז הנשים המבצעות פגיעה עצמית גבוה יותר מאחוז הגברים. לדוגמה נתון שעלה במחקר שבוצע הצביע על כך שנשים דיווחו על מעורבות בפגיעה עצמית פי אחת וחצי יותר מאשר גברים[1]. ממחקר נוסף שנערך בקרב 36,900 סטודנטים בקולג', נמצא כי 18 אחוז מכלל הנשים דיווחו על פגיעה עצמית, זאת לעומת 10% מכלל הגברים, כלומר אחוז הנשים היה כמעט פי שניים[5]. מאידך, במחקרים אחרים נמצא כי האחוזים דומים הן בקרב נשים והן בקרב גברים[6].

מרבית המחקרים שנעשו בנושא הפגיעה העצמית התמקדו באוכלוסיות הכוללות מתבגרים או גברים ונשים בשלב הבגרות הצעירה, קרי תחילת שנות העשרים לחייהם, כאשר יש צורך לבחון היבט זה במחקרים נוספים בהם ישתתפו אוכלוסיות בגיל המבוגר יותר[7]. עם זאת, הבנת תפקידו של המגדר בהיבט של הפגיעה העצמית היא בעלת רמת חשיבות גבוהה בכל אוכלוסיית גיל באשר היא, ויש בכוחה לתרום לגיבוש אופן ההתערבות וכן למאמצים שיש לגייס למניעת התופעה[8].

סיבות

סיבות אחדות לפגיעה עצמית, כפי שאלה מתוארות על ידי הסובלים מן ההפרעה, הן:

  • הפגיעה העצמית מקלה זמנית על רגשות אינטנסיביים, לחצים וחרדה.
  • הפגיעה העצמית מהווה מעין מקום מפלט, הרגשת כאב פיזי במקום כאב נפשי והיא כביכול "מקלה" לזמן קצר על המועקה והכאב הנפשי.
  • הפגיעה העצמית מספקת תחושת חיות, תחושת קיום, או תחושה בכלל.
  • הפגיעה העצמית היא צורה להחצנת הכאב הרגשי הפנימי, הרגשת כאב חיצונית במקום פנימית.
  • הפגיעה העצמית מעניקה תחושת שליטה וניהול הסבל, שלא כמו בהתעללות פיזית או מינית.
  • הפגיעה העצמית משמשת לעיתים ככלי להלקאה עצמית, כביטוי של שנאה עצמית חמורה (הסובלים מרגישים שמגיע להם שיכאב להם ומענישים את עצמם).
  • הפגיעה העצמית משמשת לעיתים כצורת ביטוי שקטה ובלתי ישירה, קריאה לעזרה, לתשומת לב.
  • הפגיעה העצמית גורמת לפוגע בעצמו להתמקד בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי העצום.
  • הפגיעה העצמית ממכרת, הכאב שאדם גורם לעצמו ממכר ומפיק תחושה של אדרנלין ברגע אחד ושפל ברגע אחר.

טיפול

אף על פי שפגיעה עצמית עשויה להצטייר כמסוכנת ומדאיגה, לרוב האנשים זו שיטה המאפשרת שליטה מסוימת ברגשותיהם.

אחת ההמלצות במקרים של פגיעה עצמית היא למצוא שיטות חלופיות להתמודדות עם הרגשות, כגון כתיבה, ציור, נגינה, הליכה ארוכה או פעילות ספורטיבית אחרת. כמו כן מומלץ להימנע מלשמור בהישג יד חפצים המאפשרים פגיעה עצמית. דיאגנוזה וטיפול בסיבות נחשבים לרוב לצורת ההתמודדות הטובה ביותר עם הפרעה זו. אנשים הפוגעים בעצמם שגרתית ובצורה חמורה מאושפזים לעיתים בבתי חולים פסיכיאטריים.

רקע היסטורי

"תאתביר" בבחריין - חלק מטקסי האבלות של יום העשורא באסלאם השיעי
"תאתביר" בבחריין - חלק מטקסי האבלות של יום העשורא באסלאם השיעי

למרות שכיום הדבר נחשב למגונה ברוב התרבויות, בעבר הרחוק פגיעה עצמית היתה אקט פולחני לגיטימי במספר לא מועט של תרבויות ודתות. כך למשל כוהני המאיה היו מבצעים "הקרבה עצמית" שכללה חיתוך ודקירה עצמית של גופם, והקרבת הדם לאלים. פגיעה עצמית כאקט פולחני פגאני לא היתה זרה גם בקרב עממי המזרח הקדום, והיא אף מתוארת בתנ"ך, בקטע בו כוהני הבעל קוראים "בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ח). היהדות אוסרת על פגיעה עצמית, כפרשנות לפסוק "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה')[9] והן על פי הרמב"ם[10]. כיום, פגיעה עצמית כאקט פולחני נהוגה באסלאם השיעי כחלק מטקסי האבלות של יום העשורא. במסגרת טקסי האבלות, המתאבלים מצליפים על עצמם במגלבים ושלשלאות ברזל עד זוב דם, ואף חותכים את עצמם בסכינים או בחרבות.

בתרבויות אירופאיות בהן היה נהוג סיוף סטודנטיאלי בקרב אנשי אקדמיה, צלקות קרב נחשבו כסימני כבוד, ולעתים קרובות אקדמאים שלא עסקו מעולם בסיוף היו חותכים עצמם בתער במטרה לזייף צלקות קרב[11].

הפעילה הסופרז'יסטית הבריטית קונסטנס לייטון (אנ') תכננה לחרות על גופה את האות "V" (קיצור של Votes for women - זכות הצבעה לנשים) אך נעצרה על ידי הרשויות לפני שהספיקה לסיים את המעשה[12].

נסיונות לסווג באופן מדעי פגיעות עצמיות

המונח "פגיעה עצמית" הופיע לראשונה בכתביו של החוקר ל.א. אמרסון בשנת 1913 כאשר ניסה לקשר בין חיתוך עצמי כ"עונש" לאוננות[13]. בסדרת כתבים שהופיעה בין השנים 1935 ל-1938, החוקר האמריקני קארל מנינגר ניסה לחלק את הפגיעות העצמיות לסוגים שונים, על פי הרקע המשוער. הוא הסיק כי פגיעה עצמית היא דרך לא-קטלנית לבטא רצון למות. את הפגיעות העצמיות הוא חילק לשישה סוגים:

  1. נוירוטיות - כסיסת ציפורניים, תלישת שיער וניתוחים פלסטיים שלא לצורך.
  2. דתיות - הלקאה עצמית כחלק מטקס דתי.
  3. הקשורות להתבגרות מינית - הסרת העורלה אצל גברים והדגדגן אצל נשים.
  4. פסיכוטיות - קטיעה עצמית של איברים, הוצאת העין, כריתת אוזן, סירוס עצמי.
  5. על רקע מחלה מוחית - דפיקת הראש בקיר, נשיכת ידיים.
  6. נורמטיבית/מקובלת - גזיזת ציפורניים, תספורת וגילוח הזקן[14].

החוקר פ.נ. פאו (1969) הבחין בין שני סוגים של פגיעה עצמית: פגיעה "עדינה" (לא-קטלנית) ופגיעה "גסה". ה"עדינים" סווגו כצעירים, בעלי אפיזודות חוזרות של פגיעה עצמית, ולרוב אובחנו כסובלים מהפרעת אישיות גבולית. ה"גסים" היו מבוגרים יותר וביצעו פעולות אלו על רקע פסיכוטי[15]. החוקרים א.ר. פאווזה ור.ג'. רוזנטל (1993) סיווגו את אלה המטילים מומים בעצמם בשתי קטגוריות: אלה המטילים מומים בעצמם מתוך "ענישה עצמית" כחלק מתרבותם (לרבות טקסים דתיים המוניים בהם מטילים המשתתפים מומים בעצמם), ואלה המטילים מומים בעצמם כחלק מסטייה חברתית.

החוקרים ב.וו. וולש ופ.מ. רוזן יצרו בשנת 1988 ארבעה קטגוריות הממוספרות בספרות רומיות, כאשר קטגוריות II-IV מסווגות כ"הטלת מום"[16]:

סיווג דוגמאות מידת הנזק הגופני מצב נפשי רמת המקובלות בתרבות או בחברה
I עגילים, קעקועים קטנים עד בינוניים, כסיסת ציפורניים, ניתוחים פלסטיים (אינם מקובלים כפגיעה עצמית במרבית התרבויות) מזערי עד קטן מיושב בדעתו לרוב מקובל
II פירסינג במגוון חלקי גוף, צלקות שבטיות, קעקועי מלחים וכנופיות, תלישת שיער קטן עד בינוני מיושב עד נסער מקובל בתתי-תרבויות מסוימות
III חיתוך ורידים, חיתוך הגוף, כיבוי סיגריות על הגוף בינוני במשבר מקובל בקבוצות מסוימות אך לא באופן כללי
IV סירוס עצמי, עקירת עין, קטיעת איברים חמור פסיכוטי לא מקובל כלל

הבדלים מגדריים בפגיעה עצמית

מחקרים רבים מעידים על כך שפגיעה עצמית במהותה נחשבת כאסטרטגיית התמודדות אשר נשים וגברים כאחד עושים בה שימוש לשם ויסות רגשי. הידיעה כי הניהול והוויסות הרגשי שונה בין המגדרים, הובילה להנחה כי ייתכן וקיים הבדל גם באופן בו הפגיעה העצמית תבוא לידי ביטוי[17]. ההבדלים מתבטאים בהיבטים שונים, כאשר הראשון מתייחס לשיטות בהן עושים שימוש לביצוע הפגיעה העצמית. בקרב נשים, ניכרת הנטייה לעשות שימוש בחיתוך, נשיכות, גירודים עד זוב דם, משיכות שיער וכן חיטוט בפצעים קיימים לשם מניעת הגלדתם. לעומתן, בקרב גברים ניכר כי נעשה יותר שימוש בגרימת כוויות, הכאה עצמית וכן הטחת ראש[18]. בקרב נשים ניכרת לרוב הקזת דם בפציעה עצמה בעוד שנוכחות של דם כמעט ואינה מדווחת אצל גברים[19]. בחינת ההיבט הנוגע לשיטה, הובילה להנחה כי ייתכן וההבדלים המגדריים נובעים מתפיסתן של שיטות מסוימות כ "נשיות" קרי חיתוך או גירוד, או לחלופין "גבריות" יותר, קרי הכאה עצמית וגרימת כוויות[20]. במחקר נוסף שנערך בקרב סטודנטים הלומדים במספר אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, עלתה ההנחה כי ההבדלים הנוגעים לשיטה עצמה מקורם בקונפורמיות הקשורה לנורמות שונות בקרב המגדר הגברי, קרי שליטה ברגשות, קשיחות, נטילת סיכונים, תחרות ותוקפנות. מכאן לדוגמה גברים אשר יפעלו על פי נורמות אלו, יעשו שימוש בשיטות אשר יבטאו את מה שנתפס על ידם כמביע חוזק וחוסן[21].

ממצאים מעידים על כך שקיימים הבדלים מגדריים הנוגעים בתדירות אפיזודות הפגיעה, עוצמת הכאב, הטיפול בפצעים וכן הרגש הנלווה לפגיעה עצמה. בהשוואה לנשים, הגברים דיווחו על מספר גדול יותר של אפיזודות במהלך היום, כאב רב יותר כתוצאה מן הפגיעה וכן היעדר טיפול בפצעים. בנוסף, בהשוואה לגברים, הנשים דיווחו על רגשות שליליים יותר אשר ליוו את הפגיעה העצמית[21].

ההיבט השני מתייחס למיקום הגופני הפיזי בו מתבצעת הפגיעה העצמית. נמצא כי בקרב נשים הפגיעה היא באזורי הידיים והרגליים, בעוד שבקרב גברים היא מתרחשת לרוב באזורי הפנים, חזה ואיבר המין[19]. ממצאים אלה מעידים על קיומו של דפוס מדאיג, כאשר בהשוואה למיקום הפגיעה בקרב נשים, ניתן לראות כי גברים יבחרו לבצעה באזורים הנחשבים רגישים יותר. פציעות אלה עלולות להיות בעלות השלכות חמורות יותר וכן ייתכן ומעידות על מצוקה נפשית גבוהה, כאשר הפגיעה העצמית המתרחשת באזור איבר מין בפרט היא בעלת משמעות סימבולית ועלולה להוות סימן לקיומן של תחושות שליליות הנוגעות לתחום המיני[22].

ההיבט השלישי מתייחס לפונקציה אותה הפגיעה העצמית משרתת וכן לסיבות האפשריות לביצועה. הן גברים והן נשים מדווחים על שימוש בפגיעה עצמית כאסטרטגיה באמצעותה יחוו ויסות רגשי. נוסף על כך, נשים דיווחו על תחושת שליטה עצמית, הענשה עצמית וכן דחף אשר לרוב יובילו אותם לביצוע הפגיעה. בקרב גברים לעומת זאת, הגורם לפגיעה נעוץ בחיפוש אחר פורקן, גירוי ושיא של אנרגיה מתפרצת, תוך רצון לחוות תחושת ריגוש[23]. נמצא כי העיסוק בפגיעה העצמית בקרב גברים מתרחש כתגובה לתחושת כעס וכן לאחר שימוש באלכוהול או סמים[23].

קיימות מספר סיבות לכך שנשים עוסקות בפגיעה עצמית באופן מובהק יותר מגברים[18]. האחת לוקחת בחשבון את הסוציאליזציה המגדרית הנוגעת בהיבט הרגשי, בעקבותיה נשים וגברים חווים ומבטאים רגש באופן שונה (לדוגמה אשמה מול כעס). ייתכן וההשפעה של היבט זה על נשים מובילה אותן דווקא לשימוש באסטרטגיות התמודדות שליליות, קרי פגיעה עצמית[24]. סיבה שנייה נוגעת בגורמים ביולוגיים, כאשר נטען כי שוני הורמונלי בין נשים לגברים לדוגמה, עלול גם הוא. הפרשתו של הורמון הטסטוסטרון אצל גברים ייתכן ותוביל לפגיעה עצמית מסוג מסוים וכן לתחושות שונות הנלוות אליה, זאת בהשוואה להורמון האסטרדיול המופרש אצל נשים[18].

באשר לפונקציה אותה הפגיעה משרתת, ניכר כי גברים יבצעו פגיעה עצמית מסיבות בין אישיות, כאשר המוטיבציה לכך היא הרצון להשתייך לקבוצה או להפגין עמדת כוח[25]. עוד נמצא כי בקרב גברים, לרוב הפגיעה אף תיעשה בנוכחותם של אחרים[23]. להיבט קיימות השלכות שליליות כאשר הפגיעה העצמית עלולה להיות חלק מהתנהגויות מסכנות ופוגעניות שכוללות חיפוש ריגושים, אך למעשה מקובלות חברתית ונפוצות בקרב גברים. כך, בשונה מפגיעה עצמית אשר בקרב נשים מקושרת לרגשות שליליים ולכן נתפסת כבעיה המצריכה התערבות, ייתכן וקיומה בקרב גברים עלולה להתפספס ולו רק בשל ההנחה כי מדובר בהתנהגות "נורמטיבית"[18]. לעומת האוכלוסייה הגברית, נשים יבצעו פגיעה עצמית במקום המאפשר פרטיות וכן מסיבות תוך אישיות, אשר ילוו בתחושות של דיכאון ועצבות או רצון להימנע מזיכרונות כואבים[26].

בהיבט הטיפולי, הן אוכלוסיית הנשים והן אוכלוסיית הגברים יצאו מורווחות מהתערבות אשר מטרתה הגברת הוויסות הרגשי לצורך צמצום ומניעת הפגיעה העצמית. בעוד שבקרב נשים התערבות המכוונת להגברת התפיסה והערכה העצמית עשויה לתרום לתחושתן, נראה כי בקרב גברים ייתכן ויהיו אלה תוצאותיה של התערבות אשר תכלול מרכיבים הנוגעים לשליטה בדחפים וכעסים[23].

לקריאה נוספת

חנה פרוינד-שרתוק, למה הם עושים את זה לעצמם, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2019

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 Swannell, S. V., Martin, G. E., Page, A., Hasking, P., & St John, N. J., Prevalence of nonsuicidal self-injury in nonclinical samples: Systematic review, meta- analysis and meta-regression, Suicide and Life-threatening Behavior
  2. ^ Favazza, A. R., & Conterio, K., Female habitual self‐mutilators, Acta Psychiatrica Scandinavica
  3. ^ Fox, C; Hawton, K., Deliberate Self-Harm in Adolescence, 2014
  4. ^ Klonsky, E. D., Oltmanns, T. F., & Turkheimer, E., Deliberate self-harm in a nonclinical population: Prevalence and psychological correlates, American journal of Psychiatry
  5. ^ Whitlock, J., Muehlenkamp, J., Purington, A., Eckenrode, J., Barreira, P., Abrams, G.B., Knox, K., Nonsuicidal self-injury in a college population: General trends and sex differences, Journal of American College Health
  6. ^ Lloyd-Richardson, E.F., Perrine, N., Dierker, L., & Kelley, M.L., Characteristics and functions of non-suicidal self-injury in a community sample of adolescents., Psychological Medicine
  7. ^ Sornberger, M. J., Heath, N. L., Toste, J. R., & McLouth, R., Nonsuicidal self‐ injury and gender: Patterns of prevalence, methods, and locations among adolescents, Suicide and Life-Threatening Behavior
  8. ^ Skegg, K., Nada-Raja, S., Dickson N., Paul, C. & Williams, S., Sexual orientation and self- harm in men and women, American journal of psychiatry
  9. ^ פגיעה עצמית במדור "שאל את הרב" באתר "כיפה"
  10. ^ משנה תורה להרמב"ם, ספר נזיקין, הלכות חובל ומזיק ה'
  11. ^ DeMello, Margo (2007). Encyclopedia of body adornment Greenwood Publishing Group. p. 237
  12. ^ BBC - Press Office - Victoria and Her Sisters, www.bbc.co.uk
  13. ^ The Psychoanalytic Review, W.A. White & S.E. Jelliffe, 1914. (באנגלית)
  14. ^ Menninger, K. (1935), "A psychoanalytic study of the significance of self-mutilation", Psychoanalytic Quarterly, 4 (3): 408–466
  15. ^ Pao, P. N. (1969), "The Syndrome of Delicate Self-cutting", British Journal of Medical Psychology Vol. 42, vol. 42 no. 3, pp. 195–206
  16. ^ Barent W. Walsh, Self-mutilation : theory, research, and treatment, New York : Guilford Press, 1988, ISBN 978-0-89862-731-2
  17. ^ Underwood, M. K., Top ten pressing questions about the development of emotion regulation, Motivation and Emotion
  18. ^ 1 2 3 4 Bresin, K., & Schoenleber, M., Bresin, K., & Schoenleber, M. (2015). Gender differences in the prevalence of nonsuicidal self-injury: A meta-analysis, Clinical Psychology Review
  19. ^ 1 2 Sornberger, M. J., Heath, N. L., Toste, J. R., & McLouth, R., Nonsuicidal self‐ injury and gender: Patterns of prevalence, methods, and locations among adolescents, Suicide and Life-Threatening Behavior
  20. ^ McAndrew, F. T., & Garrison, A. J., Beliefs about gender differences in methods and causes of suicide, Archives of Suicide Research
  21. ^ 1 2 Andover, M. S., Primack, J. M., Gibb, B. E., & Pepper, C. M., An Examination of Non-Suicidal Self-Injury in Men: Do Men Differ From Women in Basic NSSI Characteristics?, Archives of Suicide Research
  22. ^ Walsh, B, Treating self-injury: A practical guide, New York: Guilford, 2006
  23. ^ 1 2 3 4 Whitlock, J., Muehlenkamp, J., Purington, A., Eckenrode, J., Barreira, P., Abrams, G.B., Knox, K., Nonsuicidal self-injury in a college population: General trends and sex differences, Journal of American College Health
  24. ^ Schoenleber, M., & Berenbaum, H., Shame regulation in personality pathology, Journal of Abnormal Psychology
  25. ^ Claes, L., Vandereycken, W., & Vertommen, H., Self-injury in female versus male psychiatric patients: A comparison of characteristics, psychopathology and aggression regulation, Personality and Individual Differences
  26. ^ Laye-Gindhu, A., & Schonert-Reichl, K., Nonsuicidal self-harm among community adolescents: Understanding the “whats” and “whys” of self-harm, Journal of Youth and Adolescence

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
פגיעה עצמית
Listen to this article