פוליטיקה של תאילנד
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המשטר בתאילנד מוגדר באופן רשמי כמונרכיה חוקתית, שבראשה עומד מלך תאילנד (אנ'). החוקה הנוכחית, משנת 2017, מגדירה את תאילנד כמשטר דמוקרטי, שבו הריבון הוא העם וראש המדינה הוא המלך, שמבצע את תפקידו בתיווך הממשלה – רשמית, "מועצת השרים של תאילנד" (אנ') – ובתי המשפט, בהתאם לחוקה, שמוגדרת כחוק העליון של המדינה. חוקי המדינה נקבעים מתוקף החלטותיה של רשות מחוקקת דו-ביתית.[1] ראש המדינה הנוכחי של תאילנד הוא המלך ראמה העשירי. הוא הוכתר לאחר מותו של אביו, ראמה התשיעי, שמלך במדינה למשך למעלה מ-60 שנה. ראש הממשלה הוא הגנרל פריות צ'אן-אוצ'ה, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 2014 ונבחר רשמית בבחירות בשנת 2019. 500 חברי הבית התחתון (בית הנבחרים) נבחרים בבחירות כלליות, ואילו 250 חברי הבית העליון (הסנאט) ממונים בצו מלכותי – למעשה על ידי הצבא – ואסור להם להיות חברי מפלגות.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דרוש שכתוב, הערך כתוב בשפה לא ברורה. | |
באופן מעשי מתאפיינת הפוליטיקה של תאילנד באי-יציבות משטרית ובהשפעה חזקה של צבא תאילנד על המערכת הפוליטית האזרחית, עד כדי שליטה בה לאורך תקופות ארוכות. על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט משנת 2022, תאילנד מוגדרת כ"דמוקרטיה פגומה" (flawed democracy). כותבי המדד ציינו שבשנת 2022 תאילנד הייתה המדינה עם השיפור המשמעותי ביותר מבחינת רמת הדמוקרטיה, אך גם שהיא "דוגמה טובה לשבריריות ולארעיות של התפתחות הדמוקרטיה במדינות רבות באזור" ושהכוחות הפוליטיים המזוהים עם הצבא שומרים בידם כוח פוליטי רב, כולל השפעה רבה על הרשות המחוקקת והרשות השופטת.[2] ארגון Freedom House (אנ') האמריקאי הגדיר את תאילנד ב-2022 כמדינה לא-חופשית, שעברה מדיקטטורה צבאית לממשל עם דומיננטיות חזקה של הצבא וממשלה נבחרת-למחצה. הארגון ציין לרעה את חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, ההגינות האלקטורלית, שוויון ההזדמנויות לאופוזיציה, זכויות האזרח הפוליטיות, שקיפות, הגנה מפני כוח השלטון ותחומים נוספים – פגמים שהניבו למדינה ציון כללי של 29 מתוך 100.[3]
הפרק הנוכחי בהיסטוריה של המשטר בתאילנד החל במהפכה הסיאמית של 1932, אז הובילה הפיכה צבאית לביטול המשטר המונרכי-אבסולוטי ולקיומה של מונרכיה חוקתית. מאז התאפיין המשטר באי-יציבות, והחוקה הנוכחית היא ה-20 במספר.[4] בעשורים הראשונים לאחר 1932, קבוצות פוליטיות שונות נאבקו על השליטה במוסדות המדינה, ונוצר מעגל חוזר ונשנה: משבר פוליטי הוביל להפיכה צבאית, הנהגה חדשה עלתה בכוח הזרוע וביקשה להקנות לעצמה לגיטימציה באמצעות כינון חוקה חדשה, משבר חדש התעורר - וחוזר חלילה.[5] הפרק האחרון בהיסטוריה זו החל בהפיכה של שנת 2014, שביטלה את החוקה של שנת 2007 ויצרה את שלטון "המועצה הלאומית לשלום וסדר", שהיוותה חונטה צבאית. הממשל הצבאי פיזר את הפרלמנט. בשנת 2017 פוזרה באופן רשמי המועצה הלאומית, לאחר שהחוקה החדשה אושרה במשאל העם של 2016. חוקה חדשה זו בין השאר מחייבת את הממשלות העתידיות לפעול על פי תוכנית אסטרטגית לאומית ל-20 שנה ומאפשרת להנהגה הצבאית לבחור את חברי הסנאט,[6] וקבוצות אופוזיציה ראו בה אקט לא דמוקרטי. על מפלגות האופוזיציה נאסר לערוך קמפיינים נגד החוקה לפני משאל העם. בשנת 2019 נערכו בחירות כלליות, 8 שנים לאחר הבחירות הקודמות. בהנחה שכל חברי הסנאט תומכים בממשלה, ראש הממשלה הנבחר זקוק ל-126 קולות בבית התחתון (כ-25% מכלל חברי הבית) על מנת לשלוט.[6]