פליציה לנגר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פליציה לנגר | |
| לידה |
9 בדצמבר 1930 טרנוב שבפולין |
|---|---|
| פטירה |
21 ביוני 2018 (בגיל 87) גרמניה |
| מדינה |
פולין, גרמניה, ישראל  |
| תאריך עלייה | 1950 |
| השכלה | פקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית |
| תחומי מחקר | משרת הוראה באוניברסיטת טיבינגן שבגרמניה |
| פרסים והוקרה |
כלת פרס הקיום הנכון (1990) עיטור הוקרה על פעילותה מהרשות הפלסטינית (2012) |
  | |
פליציה לַנגֶר (9 בדצמבר 1930, טרנוב שבפולין - 21 ביוני 2018, גרמניה) הייתה עורכת דין ופעילת זכויות אדם שייצגה במשך שנים רבות פלסטינים נגדם הוגשו כתבי אישום על עבירות ביטחוניות. לנגר כתבה מספר ספרים שעסקו בהפרות זכויות אדם, לשיטתה, שבוצעו על ידי ישראל בשטחים. בספריה תיארה עינוי אסירים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון, הריסת בתים, גירושים, וענישה קולקטיבית. הייתה פעילת רק"ח במשך עשרות שנים. משנת 1990 חייתה בגרמניה.
ביוגרפיה
לנגר נולדה בשם פליציה עמליה וייט בעיר טרנוב שבפולין בשנת 1930, כבת יחידה להורים יהודים. אביה היה בן למשפחה מבוססת ובעל תואר דוקטור במשפטים ובכלכלה. המשפחה הספיקה לברוח לברית המועצות עם פלישת הגרמנים, שם מת אביה בגולאג. שאר קרוביה הושמדו על ידי הנאצים. לאחר המלחמה שבה לפולין עם אמה. אמה נישאה בשנית ולבעלה היה בן בארץ ישראל. ב-1947 הכירה בקרקוב ניצול שואה בשם מיצ'יו (Mieciu) לנגר. השניים נישאו ב-1949 ובשנת 1950 עלו לישראל והצטרפו לאמה ובעלה השני. בתחילת דרכה בישראל התקשתה להתערות והצליחה בכך רק בזכות הצרפותה למק"י (שאליה הצטרף גם בעלה). ב-1953 נולד בנה מיכאל.
משנת 1959 למדה משפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה והייתה פעילה באגודת הסטודנטים[1]. סיימה את לימודיה בשנת 1965, הוסמכה כעורכת דין ועבדה תקופה קצרה במשרד עורכי דין תל אביבי[2]. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, נכחה בהריסת הכפרים במובלעת לטרון ונוכח התנגדותה הנחרצת לשלטון הצבאי של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, החליטה אז לעבור לירושלים ולפתוח שם משרד לעריכת דין. היא החלה לייצג פלסטינים, נגדם הוגשו כתבי אישום על עבירות ביטחוניות. לאה צמל שימשה אצלה כעוזרת משפטית. בדצמבר 1967, במסגרת חברותה ברק"ח, ניהלה מסע מחאה על גירושו לירדן של פאיק וראד, פעיל קומוניסטי, שנעצר והואשם בפעילות נגד המשטר הצבאי הישראלי.
בשנת 1973 ייצגה קבוצה של עשרה צעירים פעילי פת"ח, שנתפסו בלבנון בעת פשיטה של צה"ל. במשפט טענה שלבית הדין הצבאי אין סמכות לשפוט אותם, מפני שהעברות המיוחסות להם בוצעו מחוץ לישראל[3].
ביוני 1974 ניסה ארגון "טרור נגד טרור", שפעל בהשראת מאיר כהנא[4][5], לפרוץ לביתה, לכבול את בני הבית ולהשמיד תיקים משפטיים[6]. על אירוע זה נידון אחד מפעילי הקבוצה, שאול אדי, לשנה מאסר על תנאי וקנס של 500 ל"י[7]. ביוני 1980 קיבלה מברק איום מהארגון[8].
בשנת 1976, ייצגה את לודווינה יאנסן (Ludvina Janssen), תיירת בת 23 שהגיעה לישראל מהולנד ונעצרה בעת הבידוק הביטחוני בנמל התעופה בן-גוריון, ב-25 בספטמבר 1976[9]. יאנסן שהייתה פעילת שמאל רדיקלי בהולנד, הואשמה בחברות בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין ונדונה לשש שנות מאסר. בעירעור שהגישה לנגר טענה שבפועל לא נגרם שום נזק ממעשיה, עונשה הופחת והיא שוחררה ב-1979[10].
בשנת 1977 שללה ממנה הוועדה לאישור סניגורים בבתי-הדין הצבאיים (הפועלת מכוח סעיף 317 לחוק השיפוט הצבאי) את הזכות להופיע כסניגורית בבתי דין צבאיים (שבהם עומדים לדין חיילים), עקב מגעיה עם גורמי אש"ף וגורמים עוינים אחרים. לנגר עתרה לבג"ץ נגד החלטה זו, אך עתירתה נדחתה[11][12]. החלטה זו פגעה גם ביכולתה להופיע בבתי משפט צבאיים (שבהם עומדים לדין בעיקר פלסטינים), וגם עתירה שהגישה בעניין זה נדחתה[13], אך משרד המשפטים הבהיר שהיא רשאית להופיע בפני בתי משפט צבאיים[14].
זכתה לפרסום רב בשנת 1979, כשייצגה בהצלחה את ראש עיריית שכם, בסאם א-שכעה, נגדו הוציאה ישראל צו גירוש לאחר שהואשם בהסתה לפעילות טרור לאחר שהשמיע ביקורת קשה על הסכמי קמפ דייוויד[15]. זמן לא רב לאחר שבית המשפט העליון ביטל, לבקשתה, את צו הגירוש לשכעה, התנקשו בחייו אנשי המחתרת היהודית, והותירו אותו בכסא גלגלים כשרגליו קטועות. במשך שנים שימשה כסגנית הנשיא של "הליגה הישראלית לזכויות אדם" (בראשה עמד פרופסור ישראל שחק).
ייצגה גם פלסטינים נוספים שנגדם הוצא צו גירוש[16], בין השאר את ג'יבריל רג'וב שעתר נגד גרושו ללבנון ב-1988[17], ופלסטינים שעתרו נגד הכרזת אדמות, שהם טענו לבעלות עליהן, כאדמות מדינה[18].
בסוף שנות ה-80 ייצגה את נאשמי "דרך הניצוץ" - ישראלים שהורשעו בקשר עם אנשי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין"[19].
בשנת 1990, לאחר 23 שנים שבהן ייצגה פלסטינים, סגרה לנגר את משרד עורכי הדין והיגרה עם בעלה לטיבינגן שבגרמניה, שם התגורר בנה. היא קיבלה משרת הוראה באוניברסיטת טיבינגן, ומאז התגוררה שם. בריאיון ל"וושינגטון פוסט" אמרה שהרגישה שאינה יכולה להמשיך ולשמש עלה תאנה של מערכת המשפט בישראל. בגרמניה המשיכה לכתוב ספרים ולעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-2008 קיבלה אזרחות גרמנית. בנה, מיכאל, למד תיאטרון במזרח גרמניה, התגורר בבולגריה עם אביו ונישא שם לנערה מקומית. בנם הבכור נולד בסופיה.
לנגר נפטרה ממחלת הסרטן ב-21 ביוני 2018. הותירה אחריה את בנה, מיכאל, נכדים ונינים.
פרסים והוקרה
לנגר זכתה, בין היתר, לעיטורים הבאים:
- פרס הקיום הנכון, 1990
- יקירת העיר נצרת, 1990
- פרס ברונו קרייסקי, 1991
- פרס אריך מיזם, 2005
- מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, 2009
- עיטור הוקרה על פעילותה מהרשות הפלסטינית, 2012[20]
מספריה
- במו עיניי, הוצאת המחברת, תשל"ד
- With My Own Eyes, Ithaca Press, 1975
- Avocate israelienne - je temoigne, Editions sociales, 1975
- These are My Brothers, Ithaca Press, 1979
- An Age of Stone, Quartet Books, 1988
- בדרכי שלי, הוצאת דביר, 1991
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
