הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי
השימוש המבצעי היחיד בהיסטוריה בפצצות אטום (בזמן מלחמה) / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי היו שתי תקיפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 פצצה גרעינית נוספת, שכונתה "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1945. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון – והיחיד – שנעשה בנשק גרעיני עד היום.
פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר נגסאקי (מימין) ומעל העיר הירושימה (משמאל) זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליהן | |
סוג | תקיפה בנשק גרעיני |
---|---|
מקום | האימפריה היפנית האימפריה היפנית |
תאריך | 6, 9 באוגוסט 1945 |
תוקף | ארצות הברית ארצות הברית |
אבדות | 129,000–226,000 הרוגים בשתי התקיפות |
בין 90,000–146,000 בני אדם נהרגו בהירושימה, ובין 39,000–80,000 בני אדם נהרגו בנגסאקי ביום הטלת הפצצה ובארבעת החודשים הבאים. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום, ושאר ההרוגים נספו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות, שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. הרוב המכריע של ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים בלתי מעורבים במלחמה.
ב-15 באוגוסט 1945, שישה ימים לאחר הפצצת נגסאקי, הודיע הירוהיטו קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית.
ב-2 בספטמבר 1945 חתמו היפנים על הסכם הכניעה הרשמי, שהיה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ושל מלחמת העולם השנייה.
התפקיד שמילאו פצצות האטום הללו בכניעתה של יפן, וההצדקה האתית לשימוש בהן, שנויים במחלוקת עד היום.
המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בתוך פחות משנה מפרוץ המלחמה כבשה גרמניה הנאצית את צרפת ואת רוב אירופה. במקביל לאירועים באירופה, פרצו שורת עימותים צבאיים מוגבלים בצפון מזרח אסיה בשנים 1938–1939, בין האימפריה היפנית, שנמצאה בברית צבאית עם גרמניה הנאצית, לבין ברית המועצות, כתוצאה מסכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבול ביניהן.[hebrew 1] ההנהגה הסובייטית חששה שעימות צבאי עם גרמניה הנאצית הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה רצתה להבטיח את גבולה הצפוני בעקבות הסתבכות צבאה במלחמה שניהלה נגד סין, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לשטחי סין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם נייטרליות הדדי בין האימפריה היפנית לברית המועצות ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ההסכם הוגבל לתקופה של חמש שנים, והוסכם שאם אף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית בחמש שנים נוספות.[1]
במקביל לכך, המשיכה ארצות הברית, בהנהגתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, לשמור על מדיניות בדלנית, ועל אף הכיבושים הנרחבים של גרמניה הנאצית באירופה ושל האימפריה היפנית באסיה, סירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל, אך הטילה סנקציות כלכליות על האימפריה היפנית, בתגובה להמשך תוקפנותה במזרח אסיה. בתגובה לעיצומים שהוטלו עליה, תקפה האימפריה היפנית במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941, ופתחה במסע כיבושים בדרום מזרח אסיה. ב-8 בדצמבר, יום לאחר המתקפה היפנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית. ב-11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר מכן, בצעד שהפתיע רבים, הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית. באותו היום, בתגובה להכרזת המלחמה הגרמנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה הנאצית ובכך הצטרפה למלחמת העולם השנייה באופן מלא לצדן של בעלות הברית.[2]
בשלבים הראשונים של המערכה נחלו היפנים ניצחונות רבים ותוך כחצי שנה הצליחו לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, כולל האי וייק, גואם, הונג קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה, בורנאו, סינגפור והפיליפינים. אולם במחצית השנייה של 1942 החל מצבה הצבאי של האימפריה היפנית להשתנות לרעה. כישלונותיה בקרב מידוויי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943 סימנו נקודת מפנה במלחמה, וארצות הברית ובעלות בריתה עברו למתקפת נגד, פתחו במסע כיבוש מחדש של שטחים שהיו תחת שליטתה של האימפריה היפנית, והגיעו עד מרחק קצר מהאיים הראשיים של יפן.[3] כישלונה של יפן במערכה נבע בין היתר מחוסר יכולתה להתחרות בכושר הייצור העדיף של התעשייה האמריקאית. כך למשל, בשנת 1943 לבדה ייצרה ארצות הברית קרוב ל-100 אלף מטוסים, בעוד התפוקה היפנית עמדה על כ-70 אלף מטוסים לאורך כל שנות המלחמה. בשנת 1944 הפעילה ארצות הברית קרוב למאה נושאות מטוסים באוקיינוס השקט, פי ארבעה ממספר נושאות המטוסים שהיו בידי יפן לכל אורך המלחמה. שליטתה של ארצות הברית בים אפשרה לה להטיל מצור ימי מוגבל על יפן, שהלך והתהדק בשלבים המאוחרים של המערכה באוקיינוס השקט.
ברם, ככל שהתקדמו כוחות בעלות הברית לעבר האיים הראשיים של יפן, הוחרפה התנגדות הכוחות היפניים, וגבתה קורבנות רבים בקרב כוחות בעלות הברית. כך למשל, בעוד שבעת כיבושם מחדש של הפיליפינים בסוף 1944 עמד היחס בין הנפגעים היפנים לאמריקאים על 5:1, בעת כיבוש האי אוקינאווה בחודשים אפריל ויוני 1945 ירד יחס הנפגעים ל-2:1.
ההכנות לפלישה ליפן
- ערך מורחב – מבצע נפילה
בעלות הברית תכננו להכריע את היפנים באמצעות פלישה קרקעית רחבת היקף לאיי יפן במסגרת מבצע צבאי שכונה "מבצע נפילה" (Operation Downfall). המבצע היה אמור להתבצע בשני שלבים: "מבצע אולימפיק" ו"מבצע קורונט". מבצע אולימפיק היה מתוכנן לצאת לפועל באוקטובר 1945, ומטרתו הייתה כיבוש קיושו, האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני, והשלישי בגודלו ביפן. מבצע קורונט היה צפוי להתחיל כחצי שנה אחר כך, ומטרתו הייתה כיבוש אזורים נרחבים סמוך לטוקיו שבאי הונשו.
הגאוגרפיה של יפן אפשרה ליפנים לחזות נכונה כי פלישת בעלות הברית למדינה תתחיל באי קיושו, והם החלו להשקיע משאבים רבים בתגבור מערך ההגנה על האי. הפעילות היפנית לא נעלמה מעיני המודיעין האמריקאי, שהחל להעריך כי לנוכח רמת המוכנות הגבוהה של היפנים לפלישה והמוטיבציה הרבה שלהם להתנגד לה בכל האמצעים עד מוות, צפויים כוחות בעלות הברית לספוג אבדות כבדות במיוחד במהלך המבצע. הערכה זו התחזקה בעקבות האבדות הכבדות שספגו כוחות הצבא והצי של ארצות הברית במהלך כיבוש איווג'ימה ואוקינאווה באביב וקיץ 1945. כתוצאה מכך החלו ראשי הצבא והממשל האמריקאי לחפש דרכים למזעור מספר הנפגעים הצפוי במהלך הפלישה ליפן. ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, שקל לעשות שימוש בנשק כימי, שאותו הגדיר כ-”זמין ויכול להקטין בוודאות את מספר הנפגעים האמריקאים”. כמויות גדולות של גז חרדל, גז מדמיע, גז פוסגן וגז כלור הועברו לאי הפיליפיני לוזון ממאגרים באוסטרליה ובגינאה החדשה כהכנה למבצע נפילה והגנרל דאגלס מקארתור הורה לאמן חיילים להשתמש בתחמושת זו. בנוסף, שקלו ראשי הצבא בארצות הברית שימוש בנשק ביולוגי במהלך המבצע.
במקביל לכך, החלה גם ברית המועצות לתכנן מתקפה נגד האימפריה היפנית בעקבות ההבטחה שנתן יוסיף סטלין לרוזוולט במהלך ועידת יאלטה להצטרף למערכה הצבאית נגד יפן באסיה, 3 חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.[4] במסגרת המתקפה, תכנן הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) לכבוש את שטח מנצ'וריה, ולהשתלט מחדש על שטחים שהאימפריה הרוסית איבדה במזרח אסיה לאחר תבוסתה במלחמת רוסיה–יפן, כולל חצי האי הקוריאני, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בשלב השני של המתקפה, תכנן הפיקוד הסובייטי פלישה אמפיבית לאי הצפוני של יפן, הוקאידו.
ההפצצות האוויריות על יפן
כהכנה לפלישה ליפן, ובניסיון לאלץ את ההנהגה היפנית להיכנע, החלו האמריקאים במערכה של הפצצה אווירית רחבת היקף על יפן. הפיקוד הצבאי האמריקאי החל לתכנן את הפצצת יפן כבר בראשית המערכה בזירת האוקיינוס השקט. אולם השטחים הרבים שאיבדה ארצות הברית באוקיינוס השקט ובדרום מזרח אסיה בחודשי המלחמה הראשונים, על בסיסי האוויר שהיו בהם, הביאו לכך שלאמריקאים לא היו מפציצים שהיו מסוגלים להגיע ליפן ולחזור בבטחה לבסיסי האוויר שנשארו בשליטתם. רק לאחר שהסתיים פיתוחו של המפציץ ארוך הטווח B-29 סופרפורטרס במהלך שנת 1944, ולאחר שהכוח האמריקני בפיקודו של צ'סטר נימיץ הצליח להשתלט על מספר איים במרכז האוקיינוס השקט, שקירבו את האמריקאים לטווח הפצצה ליפן, ניתן היה להתחיל במסע הפצצות אפקטיבי. ההפצצות הראשונות החלו ביוני 1944, כאשר בחודשים הראשונים נהגו המפציצים להמריא למשימותיהם מבסיסים בהודו ובסין. ברם, ריחוקם הגאוגרפי מיפן הביא לסדרה של בעיות לוגיסטיות שונות שהקשו על ביצוע הפצצות בהיקף נרחב. מצב זה השתנה עם כיבושם של איי מריאנה במהלך חודשים יוני-אוגוסט 1944, שקרבתם הגאוגרפית ליפן אפשרה לאמריקאים להגביר את קצב ההפצצות על המדינה באופן משמעותי.[5]
הטקטיקה האמריקאית, שבה נקט מפקד כוח המפציצים האסטרטגי ה-21[hebrew 2], מייג'ור גנרל הייווד האנסל, התמקדה תחילה בביצוע הפצצות ממוקדות נגד מתקני תעשייה ותשתיות תחבורה בניסיון לפגוע במאמץ המלחמה היפני, תוך מאמץ להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים. אולם, היפנים העבירו חלק גדול מהייצור התעשייתי שלהם לבתים פרטיים ולמבני תעשייה קטנים, ובכך הקשו על היכולת להפציצם באופן ממוקד. בנוסף לכך, מכיוון שהפצצות הוטלו מגובה רב, היה קושי להטילן באופן מדויק, ולכן רק כ-10% מהפצצות פגעו במטרותיהן. גנרל הצבא הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, סבר כי הטקטיקה של האנסל נחלה כישלון וכי ההפצצות אינן משיגות את מטרתן העיקרית, דהיינו, פגיעה מספקת במאמץ המלחמתי היפני. לפיכך, הדיח ארנולד את האנסל מתפקידו ומינה במקומו את מייג'ור גנרל קרטיס לה מיי. לה מיי פעל לפי פקודתו של ארנולד. הוא הפסיק את ההפצצות הממוקדות, והורה במקום זאת על מעבר להפצצה ללא הבחנה של ערים יפניות (בדומה למערכת ההפצצות שניהלו בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית), תוך שימוש נרחב בפצצות תבערה. לה מיי וארנולד קיוו כי טקטיקה זו תביא לערעור המורל הלאומי היפני, לפגיעה משמעותית יותר בתעשיית המדינה ובאזרחים המועסקים בה ובסופו של דבר להכנעתה של יפן. במשך תקופה של כחצי שנה הפציצו האמריקאים 67 ערים יפניות. בולטת במיוחד הייתה ההפצצה של העיר טוקיו שהביאה למותם של 100 אלף איש ולהרס של 267 אלף מבנים בשטח של 41 קמ"ר, בלילה אחד. מקובל לראות בהפצצה זו כהפצצה הקטלנית ביותר בהיסטוריה. בניינים רבים ביפן היו בנויים מעץ והאמריקאים היטיבו לנצל זאת באמצעות שימוש רחב היקף בפצצות תבערה, שגרמו לשרפות ולהרס חסר תקדים.[5] עד אמצע שנת 1945 נהרסו שש הערים הגדולות ביפן כמעט כליל.
ב-21 ביוני 1945 השלימו האמריקאים את כיבוש האי אוקינאווה לאחר כחודשיים של לחימה קשה. סמיכותה של אוקינאווה לאיים הראשיים של יפן אפשרה לאמריקאים להגדיל אף יותר את תדירות ההפצצות. משהפצצתן של הערים הגדולות הגיעה לידי מיצוי, עברו האמריקאים לפגוע בערים קטנות יותר והפציצו כמאה ערים בעלות אוכלוסייה של בין 60 אלף ל-350 אלף איש. הפצצות אלה היו אף הן קטלניות מאוד, והביאו לנפגעים ולהרס רב.
הצבא היפני ניסה לעצור ללא הצלחה את ההפצצות באמצעות שימוש במטוסי קרב ובירי נ"מ בניסיון ליירט את המפציצים האמריקאים, אולם הגובה הרב שבו טסו מפציצי ה-B-29 סופרפורטרס הקשה על היפנים לפגוע בהם. בנוסף לכך, החל מחודש אפריל 1945 נאלצו מטוסי הקרב היפניים להתמודד גם עם מטוסי קרב אמריקאים, שליוו את מבני המפציצים מבסיסים שהוקמו באוקינאווה ובאיוו ג'ימה, לאחר שהכוחות האמריקאים השתלטו עליהם. לאור חוסר יכולתו למנוע את ההפצצות, הורה הפיקוד הצבאי היפני להפסיק לנסות ליירט את המפציצים, במטרה לשמור דלק ומטוסים עבור ההתנגדות לפלישה הצפויה של בעלות הברית לאיי יפן. במקביל לכך, החלו שירותי ההגנה האזרחית היפנית לקרוס לאור חוסר יכולתם להתמודד עם עוצמת המתקפות.
פיתוחה של פצצת האטום
- ערך מורחב – פרויקט מנהטן
ב-2 באוגוסט 1939 שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד מכתב לרוזוולט, שבו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה הקימה ארצות הברית בסודיות את פרויקט מנהטן. הפרויקט, עליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, מקנדה ומבריטניה,[6][7] נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני, והושקעו בו משאבים גדולים.[8] המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי האמריקאי יהודי רוברט אופנהיימר, ובראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר בהצלחה כאשר בניסוי טריניטי, שהתקיים ב-16 ביולי 1945 (קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית), הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.[9]
מדעני הפרויקט ייצרו שני סוגי פצצות גרעיניות – פצצת אורניום, המבוססת על "מנגנון ירי", ופצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה" - מנגנון שהיה יעיל יותר אך בעל אופן פעולה מורכב יותר. היפנים הפעילו פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלהם, אולם מחסור בכוח אדם מיומן, חומרי גלם ומשאבים כלכליים, מנעו מהם להשיג התקדמות משמעותית בתחום זה במהלך המלחמה.
דיוני ועדת הביניים
ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט, וסגנו הארי טרומן ירש את מקומו.[10] טרומן, שלא היה מודע קודם לכן לפרויקט מנהטן, קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון.[11] כדי לגבש מדיניות בנוגע להיבטים השונים הקשורים באופן השימוש בפצצת האטום נגד האימפריה היפנית, וההשפעות הצפויות שיהיו לכך על העולם לאחר סיום המלחמה, הקים סטימסון, באישורו של טרומן, ועדה סודית מיוחדת שכללה מספר מדענים, אנשי צבא ואנשי ממשל בכירים. הוועדה נקראה "ועדת הביניים" והיא התכנסה לראשונה ב-9 במאי של אותה שנה. הוועדה לא דנה בשאלה אם להטיל את פצצת האטום על יפן, שכן הנחת העבודה הייתה שמרגע שפצצת האטום תהפוך למבצעית ייעשה בה שימוש במלחמה נגד יפן. במקום זאת, היא התמקדה בדיונים בדרך האפקטיבית ביותר בה ניתן להשתמש בפצצת האטום כדי להביא לסיום המלחמה נגד יפן, ובהשפעות הצפויות של הטלת פצצת האטום על העולם שלאחר סיום המלחמה ועל היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית.[12]
ב-1 ביוני, בתום חמישה מפגשים, הגישה הוועדה את מסקנותיה לטרומן. מסקנות הוועדה התקבלו פה אחד וכללו המלצה להטיל את פצצת האטום על מטרה צבאית שמוקפת בבתיהם של עובדי התעשייה הצבאית היפנית (אף על פי שלחברי הוועדה היה ברור כי הפצצה תפגע גם באזרחים שלא היו מעורבים במאמץ המלחמתי). בנוסף, המליצה הוועדה שהפצצה תוטל בהקדם האפשרי, מרגע הפיכתה למבצעית, וללא מתן התרעה מוקדמת על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מקסימלי על ההנהגה והציבור היפני.[13][hebrew 3]
הוועדה דחתה את הצעתו של ארנסט לורנס, מהפיזיקאים הבולטים שעבדו בפרויקט מנהטן ואחד היועצים לוועדה, להפעיל פצצת אטום אחת בשטח לא מיושב לעיני נציגים מכל העולם כדי להדגים את כוחה העצום. טענתו הייתה כי הדגמת פצצת האטום יכולה להביא את יפן להסכים לכניעה ללא תנאי מתוך חשש כי ארצות הברית תשתמש בפצצה נגדה. הוועדה דחתה את ההצעה עקב הבעייתיות שחבריה ראו ביישומה. לארצות הברית היו באותה עת רק שלוש פצצות אטום מבצעיות ובקרב אנשי הוועדה עלו ספקות לגבי הצורך להקריב אחת מהן רק לשם הדגמה, שהשפעתה להביא לסיום המלחמה לא הייתה ברורה. בנוסף, הטכנולוגיה שבה נעשה שימוש בפצצת האטום הייתה מהפכנית, ולפיכך עלה החשש, כי הפצצה שתודגם לא תפעל כהלכה. בקרב אנשי הוועדה הייתה תמימות דעים כי הדגמה לא מוצלחת של הפצצה תעלה מחדש את המורל של היפנים, ותפגע מאידך באינטרסים של ארצות הברית. מתן אזהרה ליפנים לגבי עצם קיומה של הפצצה לפני השימוש בה בפועל, נפסלה גם היא מסיבות דומות. כישלון בתפעול הפצצה היה עלול לחזק את רוח הלחימה של היפנים. בנוסף לכך, איבוד אפקט ההפתעה היה מעניק ליפנים זמן להתכונן לעתיד לבוא ובכך להקטין את ההשפעה הפסיכולוגית שהייתה נלווית להטלת הפצצה ללא אזהרה מוקדמת.[14][15] ארתור קומפטון, פיזיקאי אחר שייעץ לוועדה סיכם את ההחלטה שלא להדגים את הפצצה כך:
אף על פי שהאפשרות לבצע הדגמה שלא תביא למותם של בני אדם הייתה מושכת, אף אחד לא יכול היה לחשוב על דרך משכנעת מספיק לעשות את זה כך שזה יביא באופן סביר לסיומה של המלחמה.[13]
בנוגע להשלכות הדיפלומטיות של הטלת הפצצה, הייתה בקרב חברי הוועדה תמימות דעים כי יחסי ארצות הברית-ברית המועצות יהיו בעלי חשיבות מכרעת בעיצוב העולם שלאחר המלחמה. יחסים אלה היו מתוחים באותה עת, נוכח ההבדלים האידאולוגיים העמוקים בין שתי המעצמות, והאינטרסים המנוגדים שלהן באירופה ובאסיה, שהחלו לעלות על פני השטח בשלבי הסיום של המלחמה. הוועדה דנה בשאלה האם לנסות לפתור חילוקי דעות אלו באמצעות חיזוק הברית והידוק היחסים בין המעצמות, או לחלופין לקדם את האינטרסים האמריקאיים באגרסיביות, באמצעות הטלת אימה על ברית המועצות. מספר חברי ועדה הציעו לספק לסטלין מידע בסיסי על פצצת האטום בתקווה שהדבר יהווה בסיס ליצירת אמון בין ארצות הברית לברית המועצות ויביא לשיתוף פעולה בין שתי המעצמות לאחר המלחמה. אולם ג'יימס פרנסיס ברנס, שיועד על ידי טרומן לתפקיד מזכיר המדינה בממשלו והיה נציגו האישי בוועדה, התנגד בתוקף להצעה זו. ברנס תמך בנקיטת מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת כלפי ברית המועצות, וקיווה שפצצת האטום תאפשר ליצור הרתעה מספקת כלפי ברית המועצות, ותאלץ את ההנהגה הסובייטית לפעול בהתאם לאינטרסים של ארצות הברית. הוא טען כי על ארצות הברית להמשיך ולהשקיע במחקר והפיתוח של נשק גרעיני כדי להישאר תמיד צעד אחד לפני ברית המועצות בתחום הגרעין. החוקר ג'. סמואל וולקר טען כי השפעתו הרבה של ברנס, וקרבתו לנשיא טרומן, גרמו לחברי הוועדה להתיישר לפי עמדותיו.[12]
החשש מאבדות והרצון להביא לסיום מהיר של המלחמה
למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבדות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים לעשות שימוש נרחב גם בטקטיקת הקמיקזה[hebrew 4] שגרמה לאבדות כבדות בקרב כוחות הצי האמריקאי. ערב הטלת פצצת האטום, העריך המודיעין האמריקאי כי לרשות היפנים עומדים עדיין אלפי מטוסים (רובם מדגמים מיושנים), שניתן להסב בקלות יחסית לתקיפות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים באיים הראשיים של יפן, ושהיו צפויים להפגין נחישות דומה לנחישות שגילו החיילים שלחמו באיוו ג'ימה ובאוקינאווה. במסגרת התוכנית היפנית להתגוננות מול פלישה אמריקאית לאיי יפן, מבצע קטסו-גו (מבצע החלטה), הקימו היפנים מיליציה אזרחית חמושה, שכללה כ-28 מיליון איש, ונועדה לסייע לכוחות הצבא הסדירים בהגנה על החופים.[17]
טרומן ואנשי ממשלו שאפו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית לכוחות ארצות הברית, ושקלו דרכי פעולה שונות על מנת להשיג מטרה זו. הלחץ על ממשלו של טרומן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית גבר לאחר ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית בזירה האירופית. הניצחון באירופה הביא ללחץ גדול בדעת הקהל של הציבור האמריקאי להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן על מנת להחזיר הביתה גם את החיילים שלחמו בזירת האוקיינוס השקט.[15] לפני הניסוי המוצלח בפצצת האטום, האמינו מרבית אנשי הממשל האמריקאי כי לא יהיה מנוס מפלישה לאיים הראשיים של יפן.
החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לאומדן מספר הנפגעים האמריקאיים הצפוי במהלך המבצעים לכיבוש איי יפן, בו נקבו ראשי צבא ארצות הברית בפני טרומן ואנשי ממשלו. מספר חוקרים טענו, כי ראשי הצבא העריכו שכוחות הצבא והצי של ארצות הברית צפויים לספוג למעלה מחצי מיליון הרוגים במהלך הפלישה, בעוד חוקרים אחרים גרסו כי הם נקבו במספר הנמוך מ-50 אלף.[18][19] קיימת הסכמה בין החוקרים, כי מספר הנפגעים היפנים הצפוי היה גבוה בהרבה ממספר הנפגעים האמריקאים, הן בקרב כוחות הצבא והן בקרב האזרחים. היפנים עצמם העריכו שמספר הנפגעים שלהם במקרה של פלישה אמריקאית צפוי להיות עצום. תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, סגן מפקד הצי הקיסרי היפני, העריך כי במקרה של פלישה אמריקאית, מספר הנפגעים היפנים עלול להגיע ל-20 מיליון איש,[20] אולם מרבית מעריכי המודיעין ב-1945 והחוקרים בימינו, נקבו במספרים נמוכים בהרבה.[21]
דרך פעולה חלופית לפלישה קרקעית הוצעה על ידי מפקד כוח המפציצים האסטרטגי בזירה הפסיפית, קרטיס לה מיי. לה מיי הציע להגביר את קצב ועוצמת ההפצצות האוויריות על יפן ולהדק את המצור הימי עליה. לה מיי גרס כי בדרך זו ניתן יהיה לאלץ את יפן להיכנע בתוך כשישה חודשים. אולם הן הנרי ארנולד, מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, והן ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית, דחו את הצעתו של לה מיי. מרשל בפרט האמין כי להפצצות האוויריות על גרמניה הייתה השפעה מועטה על מהלך המלחמה, וחשב כי השפעתן של ההפצצות על יפן, גם אם תגברנה, תהיה נמוכה אף יותר. מרשל גרס כי גם אם תוכניתו של לה מיי תביא בסופו של דבר לכניעתה של יפן, הדבר יארך זמן רב. המודיעין האמריקאי העריך כי במקרה הטוב, שילוב של הפצצות אוויריות ומצור ימי הדוק עשוי להביא לכניעת יפן במחצית השנייה של שנת 1946, ובמקרה הגרוע הדבר עלול לארוך מספר שנים. הפיקוד הצבאי העריך כי כמות האבדות שיספגו הכוחות האמריקאיים בתקופה זו, תעלה על כמות האבדות הצפויה בפלישה ליפן.[15]
חלופה נוספת שנשקלה הייתה המתנה למתקפה הצפויה של ברית המועצות על השטחים שבשליטת האימפריה היפנית בצפון סין ובחצי האי הקוריאני, בתקווה שהדבר יגרום ליפנים להיכנע. חלופה זו נפסלה מהר יחסית לנוכח חסרונותיה הרבים מבחינת ארצות הברית. לארצות הברית לא היה אינטרס לאפשר לברית המועצות לזכות בהשפעה ביפן, בסין ובאזורים נוספים בצפון מזרח אסיה ובהם מנצ'וריה, קוריאה ומונגוליה, שכן האמריקאים חששו מחדירת השפעה קומוניסטית לאזור זה. בנוסף לכך, הפיקוד הצבאי העריך כי הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן לא צפויה להביא לכניעה מהירה של יפן בכל מקרה.[15]
ב-26 ביולי 1945 חתמו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית על הצהרת פוטסדאם שדרשה מיפן להיכנע ללא תנאי או להתמודד עם הרס מוחלט ביפן.[22] ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי הממשל האמריקאי סבר כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד היפני ואת האידאולוגיה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, יתאוששו היפנים לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[23] אף על פי כן, במהלך שנת 1945, החלו אנשי ממשל רבים לתמוך בשינוי קל במדיניות הכניעה ללא תנאי. מזכיר המדינה, ג'וזף גרו, ששימש לפני כן שגריר ארצות הברית ביפן, הציע לפרסם הצהרה בה תבטיח ארצות הברית ליפנים לשמר את מוסד הקיסרות אם הם ייכנעו. גרו טען כי לאור ההערצה הגדולה לקיסר ביפן, יפן לעולם לא תיכנע ללא קבלת הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות, ותילחם במקום זאת עד נפילתו של החייל האחרון. על כן הוא טען כי הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות תוכל להביא לקיצורה של המלחמה שכן היא תקל על היפנים לקבל את תנאי הכניעה. אף על פי שטרומן ורבים מאנשי ממשלו, ובהם סטימסון, הסכימו עם טיעונו של גרו, הם שללו פרסום הצהרה פומבית בנושא באותה עת שכן חששו שהדבר ישדר מסר של חולשה ליפנים שעלול לגרום להם להאמין כי ארצות הברית מוכנה לסגת לחלוטין מדרישתה לכניעה ללא תנאי.[15]
היפנים מצדם האמינו כי כניעה ללא תנאי משמעותה הרס מוחלט של מדינתם ותרבותם.[24] גורמים בממשל ובצבא היפני חשבו כי האבדות הכבדות שספגה ארצות הברית באיוו ג'ימה ובאוקינאווה יניאו את ארצות הברית מלפלוש ליפן כדי להימנע מאבדות כבדות אף יותר. הם טענו כי במקרה שארצות הברית בכל זאת תפלוש למדינה, היא תספוג אבדות כה קשות שייגרמו לה בסופו של דבר להגיע להסכם בדבר סיום המלחמה שיהיה נוח יותר ליפן.[25] העובדה שברית המועצות שמרה על הנייטרליות שלה ולא חתמה על הצהרת פוטסדאם, חיזקה את תקוותם של היפנים שניתן יהיה להגיע להסכם נוח מבחינתם לסיום המלחמה עם ארצות הברית בעזרת תיווך סובייטי.[15] על כן, החליט הקבינט היפני להימנע מלהגיב להצהרה. במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-28 ביולי, צוטט ראש ממשלת יפן, קנטרו סוזוקי, אומר:
בעת אמירתו שהממשל היפני יתעלם מההצהרה, נטען שסוזוקי השתמש במילה "מוֹקוּסאטסוּ" (ביפנית: 黙殺) - מילה יפנית ייחודית שניתן לפרש אותה הן כ-"להתעלם" והן כ-"להרוג באמצעות שתיקה" ואף "להתייחס בשתיקה מלווה בבוז". המשמעויות השונות של המילה "מוֹקוּסאטסוּ" תיארו בצורה טובה יחסית את מגוון הדעות לגבי ההצהרה בהן החזיקו אנשי הממשל היפני באותה עת. אף על פי כן, קיימת סברה שסוזוקי מעולם לא השתמש במילה זו אלא אמר בפשטות שאין בכוונתו להגיב על ההצהרה וכי העיתונאים היפנים פרסמו מאוחר יותר, באופן שגוי, כי סוזוקי אמר במקום זאת "מוֹקוּסאטסוּ" - מילה בעלת קונוטציה שלילית יותר.[26] בין אם דבריו של סוזוקי צוטטו נכונה או לא, "מוֹקוּסאטסוּ" הפכה לתגובה היפנית הרשמית להצהרה, עובדה שהביאה את עיתונאי העולם לדווח כי יפן דחתה את הצהרת פוטסדאם, כשחלק אף הוסיפו שהיא דחתה אותה בבוז.[26][28]
אף שטרומן אישר להמשיך בהכנות לפלישה ליפן, הוא קיווה כי ניסוי מוצלח בפצצת האטום יאפשר לסיים את המלחמה במהירות רבה יותר ובכמות אבדות נמוכה בהרבה מפלישה ליפן. על כן, לאחר שהניסוי בפצצת האטום הוגדר כהצלחה, ולאחר מה שנתפס בארצות הברית כדחייתה של יפן את הצהרת פוטסדאם, הורה טרומן, בעצת אנשי ממשלו, להטיל את פצצת האטום על יפן במהירות האפשרית עם הפיכתה למבצעית.
הפגנת עוצמה מול ברית המועצות
היסטוריונים רוויזיוניסטיים כדוגמת גאר אלפרוביץ' וויליאם אפלמן ויליאמס העלו טענה שונה בנוגע לגורמים שהביאו את ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על יפן. היסטוריונים אלו טוענים כי הגורם המרכזי להטלת הפצצות היה הרצון להפגין עוצמה מול ברית המועצות ולא השאיפה לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית. במרכז התזה שלהם עומדת מערכת היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות במהלך ועידת יאלטה ולאחריה.
כאשר יצא רוזוולט לוועידת יאלטה בפברואר 1945, הממשל האמריקאי עדיין העריך שלא יהיה מנוס מפלישה יבשתית לאיים הראשיים של יפן. הניסוי בפצצת האטום, שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה, עדיין נראה רחוק, והמדענים שעבדו על הפרויקט לא יכלו לערוב להצלחתו. מסיבה זו, שאף רוזוולט להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן, משום שהעריך שהצטרפותה עשויה להקל במידה רבה על סיום מהיר של המלחמה נגד יפן ולחסוך חיי חיילים אמריקאים רבים. לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין היו שאיפות משלו. הוא ביקש להרחיב את השפעתה של ברית המועצות במזרח אסיה, ולכן התנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה בקבלת הכרה אמריקאית בקיום "אינטרסים מיוחדים" של ברית המועצות בנמלים ובאזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בצפון סין (מנצ'וריה ומונגוליה הפנימית) ובחצי האי הקוריאני, ובסיפוח שטחים מסוימים, שהשתייכו בעבר לאימפריה הרוסית והועברו לשליטת יפן בעקבות ניצחונה במלחמת רוסיה–יפן (1905). רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו, ובתמורה הבטיח לו סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.[4]
סוגיה נוספת שעמדה במרכזה של ועידת יאלטה הייתה עתידם של השטחים במזרח אירופה שנכבשו על ידי ברית המועצות. עיקר הדיונים התרכזו בעתידה של פולין. סטלין שאף לחזק את השפעתה של ברית המועצות בפולין ומינה שורה של פוליטיקאים קומוניסטים ידועים לעמוד בראש הממשלה הפולנית החדשה. רוזוולט, מנגד, חשש מהשתלטותה של ברית המועצות על פולין, אולם מכיוון שראה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בחר לנקוט בגישה פייסנית. בסופה של הוועידה הסכים רוזוולט לקבל את הממשלה החדשה בפולין אך דרש שיצורפו אליה מספר נציגים לא-קומוניסטיים. העובדה שנוסח ההסכם היה מעורפל ונתון לפרשנויות שונות אפשרה לסטלין לפרש אותו כראות עיניו והוא ניצל זאת כדי לסגת ממנו. בעקבות זאת התחזק החשד בארצות הברית כי סטלין מבקש להשתלט על מזרח אירופה ולהרחיב את השפעתה של ברית המועצות בעולם, והניסיון לעצור אותו מלעשות זאת הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ של ארצות הברית.[29]
ההיסטוריון ויליאם אפלמן ויליאמס טען כי ככל שחלף הזמן יותר ויותר אישים בממשל האמריקאי החלו לראות בברית המועצות את סמל הרוע, וחלקם אף החלו להשוות את סטלין לאדולף היטלר. האמונה הרווחת בקרבם הייתה כי ארצות הברית היא שצריכה לעצב את דמותו של העולם לאחר תום המלחמה, ולשם כך היא צריכה להפוך למעצמת-על יחידה, ולייצר הרתעה יעילה כנגד ברית המועצות.[30] ויליאמס טען כי בנוסף לכך, גורמים בממשל האמריקאי ובהם גם מחליפו של רוזוולט, הארי טרומן, החלו להאמין כי יש לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי ברית המועצות, כדי להרתיע אותה, ולא לאפשר לה להפוך את מדינות מזרח אירופה לאזור השפעה שלה (בשליטתה העקיפה), ולהשליט שם משטרים קומוניסטיים.[31]
ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי בנסיבות אלו הפכה פצצת האטום בעיני אישים בכירים רבים בממשל האמריקאי, לאמצעי להשגת יעדים פוליטיים ודיפלומטיים ולא רק יעדים צבאיים, שיאפשר לממשל האמריקאי להרתיע את ברית המועצות ולהפעיל עליה לחץ לאחר תום המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פרנסיס ברנס, אמר לטרומן כי הפצצה תאפשר לארצות הברית להכתיב לברית המועצות את התנאים שהיא רוצה בסיום המלחמה.[32] אולם הדעה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה, כי ניתן יהיה לעשות זאת רק אם ייעשה שימוש מבצעי בנשק הגרעיני במהלך המלחמה, כדי להפגין את עוצמתו.[33] אלפרוביץ' טען כי טרומן שוכנע לאמץ גישה זו על ידי גורמים בממשלו, לפני שיצא לוועידת פוטסדאם ביולי 1945, שבמהלכה נפגש לראשונה עם סטלין. יום לפני הפגישה עודכן טרומן כי הניסוי הראשון של פצצת האטום עבר בהצלחה. אלפרוביץ' טען כי הן טרומן והן מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, האמינו כי פצצת האטום היא נכס פוליטי ודיפלומטי חשוב בידי ארצות הברית, וראו בה גורם מכריע בדיונים עם ברית המועצות, שיאפשר להם ליישם גישה נוקשה כלפיה. בעקבות כך הגיע טרומן לפגישה עם סטלין כשהוא מבוצר בעמדותיו ודחה בצורה נחרצת כמעט כל דרישה שסטלין העלה.[34] עם זאת, שמר טרומן בסוד את קיומה של הפצצה מסטלין ורק אמר לו כי ארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש, מבלי לפרט.[35] אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את הממשל האמריקאי למסקנה, כי ניתן יהיה להביא לכניעת האימפריה היפנית ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרת ברית המועצות, וזאת על ידי שימוש בנשק הגרעיני נגד יפן. כתוצאה מכך, היה לממשל האמריקאי אינטרס ברור למנוע את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן ולהגדיל את השפעתה במזרח אסיה. מסיבה זו נמנע טרומן מלספר לסטלין על הפצצה. הוא חשש כי אם סטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה, ויבין שארצות הברית יכולה באמצעותה לסיים את המלחמה עם יפן במהירות, לפני הצטרפותה של ברית המועצות אליה, יורה סטלין לצבאו לתקוף את יפן באופן מיידי.[36]
ארגון ואימונים למשימה
במסגרת ההכנות להטלת פצצות האטום, הקים חיל האוויר האמריקאי בסוף שנת 1944 את יחידה 509 תחת פיקודו של קולונל פול טיבטס. עם הקמתה, החלה היחידה להתאמן באופן ייחודי בחימושן, הטסתן והטלתן של פצצות אטום על מטרות בגרמניה וביפן. אנשי היחידה, כ-1,750 איש, ביצעו כ-50 טיסות אימון כל אחד, שבסופן הצהיר טיבטס על הפיכת היחידה למבצעית. היחידה הוצבה באי טיניאן שם הצטרפו אליה 51 אזרחים ואנשי צבא שלקחו חלק בפרויקט אלברטה והתמחו בהרכבת פצצת האטום, בחימושה ובתפעולה. על מנת להוציא לפועל את משימתם, קיבלה היחידה 15 מטוסי B-29 סופרפורטרס שעברו התאמה מיוחדת לנשיאתן והטלתן של פצצות אטום.
לצורך קבלת החלטות מבצעיות מכריעות, שיגר הצבא האמריקאי שניים מהקצינים הבכירים שפעלו במסגרת פרויקט מנהטן, סגן מפקד הפרויקט בריגדיר גנרל תומאס פארל ותת אדמירל ויליאם פורנל ששימש כאחד מקובעי המדיניות המרכזיים של הפרויקט. ביחד עם קפטן ויליאם פרסונס, ששימש כמפקד פרויקט אלברטה, נודעו השלושה בקרב חיילי היחידה כ"ראשי המטה של טיניאן".
בחירת הערים להטלת הפצצות
באפריל 1945 הורה מרשל לגנרל לסלי גרובס, ראש פרויקט מנהטן, להציג בפניו שורה של מטרות אפשריות להטלת פצצת האטום. גרובס בתגובה מינה ועדה מיוחדת בראשותו שכללה אנשי צבא בכירים ומדענים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה קיימה מספר ישיבות ונפגשה בין היתר עם אופנהיימר[37] ועם טיבטס ופרדריק אשוורת' מפרויקט אלברטה. בסופו של דבר המליצה הוועדה על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות.
העיר קוקורה נבחרה בגלל מפעלי החימוש הרבים שנמצאו בתחומה; הירושימה נבחרה עקב היותה בסיס ימי, מרכז תעשייתי חשוב ומקום מושבה של מפקדה צבאית גדולה; יוקוהמה נבחרה כי שימשה מרכז תעשייתי לייצור מטוסים, כלים מכניים וציוד חשמלי, ובנוסף הייתה גם מרכז חשוב לזיקוק נפט; ניאיגטה נבחרה מכיוון שהייתה עיר נמל חשובה שכללה מפעלי זיקוק נפט ומפעלי תעשייה שעסקו בייצור פלדה ואלומיניום; וקיוטו נבחרה מכיוון שהייתה עיר תעשייתית חשובה.[37]
בנוסף לכך, המטרות נבחרו על ידי הוועדה לפי הקריטריונים הבאים:
- קוטרה של המטרה הוא כ-3 מיילים (כ-4.8 קילומטר) לכל הפחות והיא הוגדרה כמטרה חשובה באזור עירוני גדול.
- הפיצוץ שייווצר כתוצאה מהטלת הפצצה יביא לנזק אפקטיבי.
- לא סביר שהמטרה תותקף עד אוגוסט 1945.[37]
בניגוד לערים רבות אחרות ביפן, הערים שנבחרו על ידי הוועדה כמעט ולא הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקאי במהלך הפשיטות האוויריות הליליות שבוצעו ביפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דבר זה נעשה כדי לאפשר לאמוד את עוצמת הפצצה במדויק.
בדוח הסופי שהוציאה הוועדה נכתב כי להיבטים הפסיכולוגיים הייתה חשיבות גדולה בעת בחירת המטרות. בפרט נכתב כי ניתנה חשיבות גבוהה להשגת אפקט פסיכולוגי מרבי על יפן ולהפיכת השימוש הראשון בפצצת אטום למרהיב מספיק כדי שהעולם יכיר בחשיבותו של הנשק החדש כאשר דבר השימוש בו יתפרסם.[37]
נגסאקי, למרות חשיבותה הצבאית, והיותה עיר תעשייתית בה שכן אחד מנמלי הים הגדולים ביפן, לא נכללה ברשימת המטרות שהורכבה על ידי חברי הוועדה. רק ב-25 ביולי, מספר שבועות לאחר שהוועדה סיימה את דיוניה, הוכנסה העיר לרשימת המטרות במקומה של העיר קיוטו. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחצו של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שביקר בקיוטו בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופייה לטובה.[38]
ב-25 ביולי ניתנה גם הפקודה המאשרת את השימוש בפצצת האטום. הפקודה ניתנה לגנרל קרל ספאץ על ידי גנרל תומאס הנדי ששימש באופן זמני כראש מטה צבא ארצות הברית במקומו של מרשל שהיה באותה עת בוועידת פוטסדאם ביחד עם טרומן. באותו יום כתב טרומן ביומנו את הפסקה הבאה:
השימוש בנשק נגד יפן יעשה בין התאריך הנוכחי ל-10 באוגוסט. אמרתי למזכיר המלחמה, מר סטימסון, להשתמש בו כך שיעדים צבאיים, חיילים ומלחים יהיו המטרות ולא נשים וילדים. גם אם היפנים הם פראיים, אכזריים, חסרי רחמים ופנטיים, אנו כמנהיגי העולם הפועלים לטובת הכלל לא יכולים להטיל את הפצצה הנוראית הזו על הבירה הישנה (קיוטו) או על זו החדשה (טוקיו). הוא ואני מסכימים כי המטרה תהיה צבאית בלבד.[39]
הוועדה לבחירת המטרות לפצצת האטום תיארה את הירושימה כ-”בסיס ונמל צבאי חשוב במרכזו של אזור תעשייתי גדול.”[37] באותה עת הייתה הירושימה עיר בעלת חשיבות תעשייתית וצבאית מסוימת. מספר מחנות צבאיים נמצאו באזור ובכללם גם המפקדה של פילדמרשל שונרוקו האטה שהיה אחראי על הגנתה של דרום יפן. אף על פי כן, בפועל, היוותה הירושימה מקור אספקה ובסיס לוגיסטי קטן עבור הצבא היפני. העיר שימשה בעיקר כמרכז תקשורת, אזור אחסון ונקודת מפגש לחיילים.
אוכלוסיית הירושימה הגיעה בשיאה ל-381 אלף תושבים, אולם ערב הטלת פצצת האטום הייתה אוכלוסיית העיר קטנה יותר, לאחר מספר פעולות פינוי שביצעה בה הממשלה היפנית, ועמדה על בין 340 ל-350 אלף תושבים.[40] יש קושי לאמוד את אוכלוסיית העיר במדויק מכיוון שהמסמכים הרשמיים של העיר נשרפו.
הטלת הפצצה
ב-6 באוגוסט 1945 המריא מפציץ מדגם B-29 סופרפורטרס של יחידה 509 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. המפציץ, שנקרא "אנולה גיי",[hebrew 5] היה חמוש בפצצת האטום "ילד קטן" והוטס על ידי טיבטס. על צוות המטוס הוטלה המשימה להטיל את פצצת האטום על העיר הירושימה כשמטרותיהם החלופיות, אם לא ניתן היה להטיל את הפצצה על הירושימה מסיבה כלשהי, היו הערים קוקורה ונגסאקי. למשימה התלוו שני מפציצי B-29 סופרפורטרס נוספים. הראשון, שנקרא "האמן הגדול" (The Great Artiste), נשא ציוד שנועד למדוד את עוצמת הפיצוץ, והשני, שנקרא מאוחר יותר "רוע הכרחי" (Necessary Evil), נועד לצלם את האירוע. את הפיקוד על המשימה קיבל פרסונס, ששימש גם כנשק וכאחראי על הפצצה הגרעינית במטוס "אנולה גיי".
לאחר שהמריאו מטיניאן, עשו המטוסים את דרכם בנפרד לנקודת מפגש מוסכמת מעל האי איוו ג'ימה. לאחר מכן פנו המטוסים לכיוון יפן. במהלך הטיסה חימש פרסונס את פצצת האטום, שלא הייתה חמושה לפני כן, עקב חשש להתפוצצות לא מבוקרת במהלך ההמראה. עוזרו של פרסונס, לוטננט מוריס ג'פסון, הסיר את מכשיר הביטחון מהפצצה כחצי שעה לפני שהמטוסים הגיעו למטרה.[41]
המטוסים הגיעו להירושימה בטיסה בגובה של כ-9,800 מטר בראות טובה. כשעה לפני כן זיהה מכ"ם יפני את התקרבותם של מטוסי אויב לחופיה הדרומיים של יפן, והתרעה על כך שודרה בשעה 7:09 בבוקר בתחנות רדיו יפניות בערים רבות ובהן גם הירושימה. לא בוצע ניסיון ליירט את המטוסים עקב החלטתו של הפיקוד היפני שלא ליירט קבוצות מטוסים קטנות על מנת לחסוך בדלק מטוסים שאספקתו לצבא היפני נפגעה באופן קשה באותה תקופה. בשעה 7:31 שודרה בהירושימה הודעה נוספת שבה נאמר שהשמיים נקיים ממטוסי אויב. למעשה המטוס הראשון שנצפה על ידי היפנים היה מטוס B-29 סופרפורטרס שנשלח לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרה. המטוס שידר הודעה בקוד מורס ל"אנולה גיי" כי מזג האוויר מעל הירושימה הוא טוב. מיד לאחר מכן פנה המטוס לכיוון הים ומסיבה זו שודרה בהירושימה ההודעה שהשמיים נקיים. בשעה 8:09 החל טיבטס בגיחה לעבר היעד והורה למטילן[hebrew 6] שלו לאתר את המטרה.[42][43][41]
בשעה 08:15 הוטלה פצצת האטום "ילד קטן" מהמטוס "אנולה גיי". ביחד איתה הוטלו שלושה מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ מהמטוס "האומן הגדול". לאחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. את הדף הפיצוץ הרגיש צוות "אנולה גיי" רק כשהמטוס היה כבר במרחק של כ-18.5 ק"מ מנקודת ההטלה.[44]
צבא ארצות הברית הפיל מספר פעמים בעבר עלונים בערים יפניות רבות שהזהירו אזרחים מפני הפצצות אוויריות קרבות. בין הערים שקיבלו אזהרות אלו היו גם הירושימה ונגסאקי.[45] אף על פי כן, לתושבי הירושימה לא ניתנה אזהרה קונקרטית על הפצצה אטומית.[46][47][48][hebrew 7]
גילוי חורבן העיר על ידי היפנים
כדקה לאחר הטלת פצצת האטום, הבחין לפתע בקר מטעם תאגיד השידור של יפן שקו הטלפון שלו לתחנת הירושימה נותק. הבקר, שישב בטוקיו, ניסה לחדש את הקשר על ידי שימוש בקו טלפוני חלופי אך ללא הצלחה.[49]
זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול ממדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. מסיבה זו, התגבשה הערכה בקרב אנשי המטה שמדובר באירוע זניח וכי העדויות על פיצוץ עצום הן בגדר שמועה. אף על פי כן, לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו, הוחלט לשלוח להירושימה קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הממשל האמריקאי, 16 שעות לאחר ההתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום.[50]
ימים ספורים לאחר הטלת פצצת האטום דיווחו עיתונים בעולם ששידורים מתחנת הרדיו של טוקיו תיארו את הנזק שנצפה בהירושימה כך: ”הרשויות עדיין מתקשות להעריך במדויק את מספר הפצועים. צוותים רפואיים ממחוזות סמוכים מתקשים להבחין בין המתים לבין הפצועים. השפעת הפצצה הייתה כה נוראה שכמעט כל בעלי החיים, בני אדם וחיות, נשרפו למוות מהחום העצום שגרם הפיצוץ. כל המתים והפצועים נכוו ללא הכר.”[51]
|
נפגעים ונזקים
כתוצאה מרוח צולבת חזקה, החטיאה פצצת האטום את גשר אייאוי (Aioi Bridge), נקודת הפיצוץ המתוכננת, בכ-240 מטרים, והתפוצצה מעל בית החולים שימה.[52] עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון TNT, והטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכמה אלפי מעלות צלזיוס.[42] כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל ושרפות פרצו על פני 11 קילומטרים רבועים. לפי הערכות יפניות רשמיות כ-12 קילומטרים רבועים מהעיר ו-69% מהמבנים בה נהרסו כליל, ולעוד 6.6% מהמבנים נגרמו נזקים כבדים.[53] מבני בטון רבים בהירושימה נבנו במיוחד כדי לעמוד ברעידות האדמה החזקות שמתרחשות בתדירות גבוהה ביפן. חלק ממבנים אלה היו מחוזקים כל כך שהשלדה שלהם לא קרסה בהפצצה אף שהיו קרובים מאוד למוקד הפיצוץ. נוסף לכך, מכיוון שהפצצה התפוצצה באוויר, עוצמת הפיצוץ כוונה יותר כלפי מטה מאשר לצדדים. עובדות אלה הביאו לכך שמבנה "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה" לא קרס בהפצצה אף על פי שהיה רק כ-150 מטר ממוקד הפיצוץ. המבנה הוא הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד בחלקו, והוא הפך ברבות השנים לאנדרטת השלום בהירושימה שהוכרזה ב-1996 כאתר מורשת עולמית.[54]
בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי בפיצוץ, וכ-70 אלף בני אדם נפצעו. למעלה מ-90% מהרופאים ו-93% מהאחיות הרפואיות בהירושימה נהרגו או נפצעו.[53] בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, מתסמונת קרינה חריפה וממחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על הירושימה נעות בין 90 ל-166 אלף איש.[40] על-פי הערכות אחרות כ-200 אלף בני אדם מתו עד שנת 1950 מההפצצה, כשלמספר הקורבנות נוספו גם אנשים שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן ומחלות אחרות שהתפתחו כתוצאה מההשפעה של הקרינה המייננת שנוצרה לאחר הפיצוץ.[55] אחד המחקרים המקיפים שנעשו בנושא גרס כי בין שנת 1950 לשנת 2000, כמחצית ממקרי המוות מלוקמיה וכ-10% ממקרי המוות כתוצאה מסוגי סרטן אחרים בקרב שורדי ההפצצה בהירושימה נבעו מהקרינה המייננת שספגו בזמן ההפצצה. הערכה זו מוסיפה כ-1,900 איש למספר הנספים.[56] מבין הבולטים שבהרוגי המתקפה נמנים סנקיצ'י אווייה, ראש עיריית הירושימה שנספה ביחד עם בנו ונכדתו בזמן שאכל איתם ארוחת בוקר, והנסיך הקוריאני יו וו משושלת ג'וסון ששירת כלוטננט קולונל בצבא היפני.[57] מלבד נפגעים יפנים, נמנו בין הרוגי ההפצצה גם 11 שבויי מלחמה אמריקאיים (אף על פי שבשנים שלאחר מכן התברר שלפחות חלקם הוצאו להורג על ידי היפנים לאחר המתקפה או מתו כתוצאה מניסויים רפואיים שביצעו בהם היפנים לפני המתקפה).[58][59]
כ-16 שעות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה פרסם טרומן הצהרה שהוכנה מראש שהודיעה על השימוש בנשק החדש. בהצהרה נכתב:
אם הם (היפנים) לא יקבלו כעת את תנאינו, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.[60]
אף על פי שהצהרתו של טרומן התקבלה ביפן, הממשל היפני החליט שלא להגיב. ב-5 באפריל, שלושה חודשים לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה, הודיעה ברית המועצות ליפן שהיא מממשת את זכותה שלא לחדש את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941 לחמש שנים נוספות, אך הבטיחה לכבד את ההסכם עד פקיעתו באפריל 1946. למרות זאת, ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר חצות לפי שעון טוקיו, הפרה ברית המועצות את ההסכם כשכוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים פלשו למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. ראשי הצבא היפני החלו בהכנות להטלת ממשל צבאי על המדינה בתמיכת שר המלחמה, קורצ'יקה אנאמי, על מנת לעצור כל אדם שינסה לנהל מגעים לשלום.
ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקר בעיר ד"ר יושיאו נישינה, מבכירי מדעני האטום היפנים. נישינה סקר את נזקי ההפצצה ואישר כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, הוא העריך, בדומה למדעני אטום יפנים אחרים, כי ארצות הברית מחזיקה לכל היותר בשתי פצצות אטום מבצעיות נוספות. הערכה זו הביאה את ראשי הצבא היפני לידי החלטה לספוג גם את ההתקפות הצפויות הבאות בהנחה שהם אומנם יגרמו נזק רב נוסף, אך יכולת הלחימה של הצבא היפני לא תשותק כתוצאה מכך.[61] תשדורת ברוח זו, שהועברה למקבלי ההחלטות במדינה, פוענחה על ידי אנשי פרויקט מג'יק האמריקאי.
טרומן הורה לראשי המטות המשולבים של צבא ארצות הברית להטיל פצצות אטום נוספות על יפן ברגע שיהפכו למבצעיות מבלי להמתין להוראה מיוחדת ממנו. בהתאם לכך, ב-9 באוגוסט, הוטלה פצצת אטום נוספת על העיר נגסאקי.
בעיר נגסאקי היה אחד מנמלי הים הגדולים בדרום יפן ותעשייה מפותחת במיוחד. מפעלי התעשייה בעיר ייצרו ציוד מלחמתי רב עבור הצבא היפני כולל ספינות ואמצעי חימוש שונים. רובו המוחלט של הציוד יוצר על ידי קבוצת מיצובישי שהייתה בעלת פעילות ענפה בעיר והעסיקה את מרבית כוח העבודה בה.[62]
בניגוד להירושימה, הבניינים בנגסאקי נבנו ברובם מעץ וגגות רעפים, ועל כן היו פגיעים במיוחד. במשך שנים רבות לא הייתה קיימת תוכנית מתאר לעיר, דבר שהביא לבנייה צפופה ובלתי מבוקרת. ערב הטלת פצצת האטום עמדה אוכלוסיית נגסאקי על כ-250,000 איש. בנוסף לכך, שהו בעיר 9,000 חיילים יפנים, למעלה מ-3,000 עובדי כפייה סינים וקוריאנים ו-400 שבויי מלחמה.[63]
הטלת הפצצה
הטלת פצצת האטום השנייה על יפן נועדה במקור לצאת לפועל ב-11 באוגוסט אולם ציפיות להרעה משמעותית במזג האוויר הביאו להקדמת המשימה ביומיים. בדומה למשימה הראשונה, נשלחו תחילה שני מטוסי B-29 סופרפורטרס לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרות. שעה לאחר מכן, המריא מטוס B-29 סופרפורטרס שנקרא "בוקס קאר" ועליו פצצת האטום. צוות המטוס כלל 13 איש ובהם הטייס, מייג'ור צ'ארלס סוויני, והנשק ומפקד המשימה פרידריק אשוורת'. ביחד איתם המריאו שני מטוסי B-29 סופרפורטרס נוספים: מטוס אחד נשא ציוד צילום ונועד לצלם את המאורע, והמטוס האחר נשא ציוד מיוחד למדידת עוצמת הפיצוץ. סוויני ואשוורת' יצאו למשימה כשפצצת האטום, שכונתה "איש שמן", חמושה במטוסם. על מנת למנוע פיצוץ לא מבוקר לפני הזמן, נשאר מכשיר הביטחון החשמלי בפצצה מופעל.[64] בזמן הבדיקות שלפני הטיסה, מצא מהנדס הטיסה כי אחת ממשאבות הדלק במטוס אינה תקינה. המהנדס הודיע לסוויני כי הדבר יביא לקיצור משמעותי של זמן הטיסה של המטוס, דבר שעלול לסכן את חזרתו בשלום אם הוא יסטה במידה רבה מלוח הזמנים של המשימה. החלפת המשאבה או העברת הפצצה למטוס אחר לא היו אפשרויות ישימות מכיוון שהיו כרוכות בסיבוכים טכניים רבים וצפויים לארוך זמן רב. בתום התייעצות מהירה שקיים סוויני עם קצינים נוספים בבסיס, הוחלט לצאת לדרך עם המטוס למרות התקלה.[65][66] מעט לפני השעה ארבע בבוקר המריאו המטוסים לעבר יפן.
בהתאם לתוכנית הטיסה, היו אמורים שלושת המטוסים להגיע בנפרד לנקודת התכנסות מוסכמת בסמוך לחופי יפן ולהמשיך משם לעבר המטרה, אולם בהגיע השעה, רק שני מטוסים הגיעו למקום. המטוס השלישי, שנשא את ציוד הצילום, טס בגובה רב מדי ובדפוס טיסה שהיה שונה ממה שסוכם. עובדה זו גרמה לכך ששני המטוסים האחרים לא הצליחו לאתר אותו. לאחר כחצי שעה של המתנה, החליט אשוורת' להמשיך לעבר יפן ללא המטוס החסר.
המטרה שיועדה לצוות המשימה הייתה עיר הנמל קוקורה שבצפון האי קיושו, אולם משהגיעו המטוסים אל העיר גילו אותה אפופה בענן עשן כבד שנוצר כתוצאה מהפצצתה של העיר הסמוכה יהאטה יום לפני כן. המטוסים חגו במקום במשך למעלה מ-45 דקות וביצעו שלוש גיחות מעל העיר בניסיון לאתר את המטרה תוך שהם מאבדים בכך דלק רב וחושפים את עצמם לאש נ"מ. לאחר שאש הנ"מ התגברה והיה חשש שהיפנים ישלחו מטוסי קרב ליירט את המפציצים, החליט צוות המשימה להמשיך למטרה החלופית, נגסאקי.[64][67]
לקראת השעה 11:00 הגיעו המטוסים אל העיר ומצאו גם אותה אפופה בעננים. מכיוון שמטוס ה"בוקס קאר" היה עם כמות דלק גבולית, החליטו סוויני ואשוורת' להטיל את הפצצה באמצעות שימוש במכ"ם שבמטוס, וזאת בניגוד להוראות שקיבלו שקבעו שאין להטיל את הפצצה אם לא ניתן לראות את המטרה בעיניים.[67][hebrew 8] אולם בשעה 11:01, כדקה לפני הטלת הפצצה, נוצר פתח בין העננים שאפשר למטילן האוויר של ה"בוקס קאר" להבחין במטרה ולהטיל את הפצצה בהתאם להוראות. פצצת האטום "איש שמן" הוטלה בשעה 11:02. יחד עמה הוטלו שלושה מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ. לאחר 47 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה של כ-500 מטר, כ-3 ק"מ מהמטרה המיועדת.[68]
עקב התקלה במשאבת הדלק והעיכובים הרבים במשימה, התברר כי למטוס ה"בוקס קאר" לא נותר מספיק דלק כדי להגיע חזרה לאיוו ג'ימה. על כן החליט סוויני לנחות במקום זאת בבסיס חיל האוויר יונטן באוקינאווה הקרוב יותר. המטוס הצליח להגיע לבסיס אך בקושי, וביצע נחיתת חירום שניות לפני שהדלק באחד ממנועיו אזל לחלוטין.[68]
נפגעים ונזקים
פצצת האטום "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה. עוצמת הפיצוץ נאמדה בכ-21 קילוטון TNT, והטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכ-3,900 מעלות צלזיוס. הפיצוץ יצר גלי הדף שהגיעו למהירות של למעלה מאלף קילומטר לשעה. ברם, מכיוון שהפצצה התפוצצה בעמק אורקאמי, ספגו הגבעות הגבוהות של העמק את ההדף, עובדה שהביאה להצלת חלקים גדולים מהעיר מפגיעה משמעותית. אף על פי כן, גרם הפיצוץ להרס אדיר ממדים. רוב המבנים שנמצאו ברדיוס של 1.6 קילומטר מנקודת הפיצוץ נהרסו לחלוטין. שריפות פרצו במוקדים שונים ברחבי העיר במרחק של עד 3.2 קילומטר מנקודת הפיצוץ. בין המבנים שנפגעו נמנו גם מפעלי הייצור של קבוצת מיצובישי שסבלו מנזקים רחבי היקף וחלקם נהרסו לחלוטין.
בין 22 ל-75 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי בפיצוץ. בחודשים שלאחר מכן, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על העיר נעות בין 39 ל-80 אלף איש.
מלבד נפגעים יפנים, בין ההרוגים היו לפחות שמונה שבויי מלחמה מצבאות בעלות הברית שהוחזקו בנגסאקי, ובהם חייל בריטי ושבעה חיילים הולנדים.
|
| |
לעזרה בהפעלת הקבצים |
לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, פרסם טרומן הצהרה נוספת:
הממשל הבריטי, הסיני והאמריקאי נתנו לעם היפני אזהרה מספקת לגבי מה שצפוי להם. הבהרנו להם את התנאים במסגרתם הם יכולים להיכנע. הם לא שעו לאזהרה שלנו ודחו את התנאים שלנו. מאז היפנים ראו מה פצצת האטום שלנו יכולה לעשות. הם יכולים לצפות מה היא תעשה בעתיד.
העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה - בסיס צבאי. זה מפני שרצינו להימנע בהתקפה ראשונה זו, עד כמה שניתן, מהריגתם של אזרחים. אולם התקפה זו הייתה רק אזהרה לעתיד לבוא. אם יפן לא תיכנע, נצטרך להטיל פצצות על מפעלי המלחמה שלה ולצערנו, אלפי אזרחים יהרגו כתוצאה מכך. אני קורא לאזרחים היפנים לעזוב את ערי התעשייה באופן מיידי ולהציל את עצמם מכיליון.
אני מבין את החשיבות הטרגית של פצצת האטום. ההחלטה לפתח אותה ולהשתמש בה לא התקבלה בקלות ראש על ידי ממשל זה. ידענו שאויבינו מנסים לפתח אותה. אנו יודעים כעת עד כמה הם היו קרובים להצליח בכך. ידענו את האסון שייפול על אומה זו, על כל האומות שוחרות השלום ועל כל הציוויליזציה האנושית, אם הם היו מצליחים בכך. זו הסיבה שהרגשנו מחויבים לקחת על עצמנו את הפיתוח הארוך, הלא ודאי והיקר של פצצת האטום. ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים.
לאחר שפיתחנו את הפצצה, השתמשנו בה. השתמשנו בה נגד אלו שתקפו אותנו ללא אזהרה מוקדמת בפרל הארבור, נגד אלו שהרעיבו, הכו והוציאו להורג שבויי מלחמה אמריקאים, נגד אלו שנטשו כל חזות של ציות לחוקי המלחמה הבינלאומיים. השתמשנו בה כדי לקצר את ייסורי המלחמה על מנת להציל את חייהם של עשרות אלפי צעירים אמריקאים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה. רק כניעתה של יפן תעצור אותנו.[69]
ראש פרויקט מנהטן, הגנרל לסלי גרובס, העריך כי פצצת אטום נוספת תהיה מוכנה לשימוש ב-19 באוגוסט. בנוסף העריך גרובס כי החל מחודש ספטמבר יוכל הפרויקט להעמיד לשימוש הצבא שלוש פצצות אטום חדשות כל חודש.[70] ב-10 באוגוסט, יום לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, שלח גרובס מזכר לגנרל ג'ורג' מרשל, ראש מטה צבא ארצות הברית ובו כתב: ”הפצצה הבאה... אמורה להיות מוכנה למשלוח לאחר 17 או 18 באוגוסט, כאשר מזג האוויר יאפשר זאת”. באותו יום שלח מרשל את תגובתו ואמר: ”אין להטילה (את הפצצה) על יפן ללא הוראה מפורשת של הנשיא”.[70] הודעה זו היוותה שינוי במדיניותו של טרומן שעד אז הורה להתקיף ערים יפניות בפצצות אטום עם הפיכתן למבצעיות.[71] במקביל לכך דנו אנשי מחלקת המלחמה האמריקאית בשאלה אם לצבור מלאי של פצצות אטום ולהטילן יחדיו בתוך פרק זמן קצר על מטרות טקטיות נבחרות כהכנה למבצע נפילה, או להמשיך להטילן אחת-אחת על מנת לפגוע במורל וליצור אפקט פסיכולוגי מתמשך.[70] הדיונים הופסקו ב-15 באוגוסט עם הודעתה של יפן על כניעה.