פרשת מטות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| |||||
| פסוקים: | במדבר, ל', ב' - ל"ב, מ"ב | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מס' פסוקים: | 112 | ||||
| תוכן: | פרשת נדרים, מלחמת מדין, בני גד וראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן | ||||
| מצוות בפרשה על פי ספר החינוך | |||||
| |||||
| הפטרה | |||||
| אשכנזים וספרדים | ירמיהו, א', א' - ב', ג' | ||||
| תימנים | ירמיהו, א', א'-י"ט | ||||
| איטלקים | יהושע, י"ג, ט"ו-ל"ג | ||||
פָּרָשַׁת מַטּוֹת היא פרשת השבוע התשיעית בספר במדבר. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק ל', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק מ"ב.
בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מסעי. רק בחלק מהשנים המעוברות (שנים השג והחא, ובארץ ישראל גם בשנים מסוג בשז וגכז בארץ ישראל) הן נפרדות.[1] החשבון מכוון לכך שפרשת דברים תיקרא בשבת שלפני תשעה באב, ולכן שתי הפרשות נקראות תמיד בימי בין המצרים: אם הן נקראות בנפרד נקראת פרשת מטות בשבת הראשונה של בין המצרים, ואם הן נקראות יחד הן נקראות בשבת השנייה.
נושאים בפרשה
- פרשת נדרים: פרשה הלכתית קצרה העוסקת בדיני נדרים והפרתם.
- מלחמת מדין: בני ישראל יוצאים למלחמה מול מדין בנקמה על אירועי חטא בעל פעור. לאחר תיאור המלחמה מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה'. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם, על מנת להכשיר אותם.
- פרשת בני גד ובני ראובן: בני שבט גד ובני שבט ראובן מבקשים ממשה לקבל נַחֲלָה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שממערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית מקבל משה את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען ומצרף אליהם את חצי שבט מנשה.
תאריכי הקריאה
השבת בה קוראים את פרשת מטות יכולה לחול בשבעה תאריכים שונים[2].
יחד עם פרשת מסעי:
- שנת זשה ושנת בחה, שנת בשה ושנת גכה - כ"ו בתמוז
- שנת זחג, שנת זשג ושנת בחג - כ"ח בתמוז
- שנת השא ושנת זחא - א' באב
- שנת הכז - ב' באב
בנפרד:
בארץ ישראל נפרדת ובחוץ לארץ מחוברת:
הפטרה
ההפטרה הבבלית המקורית של פרשת מטות, הקשורה לנושא הפרשה, היא בספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ט"ו ("ויתן משה") עד פרק י"ד, פסוק ה'.[3] בהפטרה נזכר שנית מתן הנחלות לשניים וחצי השבטים שהוזכר לראשונה בפרשה.
עם זאת, כיוון שפרשת מטות חלה תמיד בשבתות "בין המצרים", הפטרה זו אינה נוהגת, ומפטירים באחת ההפטרות של תלת דפורענותא. אם קוראים את פרשת מטות בפני עצמה, אז היא נקראת בשבת הראשונה של תלת דפורענותא, ולכן מפטירים בספר ירמיהו, מפרק א', פסוק א' עד פרק ב', פסוק ג' (התימנים מסיימים פרק א', פסוק י"ט). זו נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים. התימנים קוראים מפרק א' פסוק א' עד פסוק י"ט.
חריג יחיד לכך הוא מנהג איטליה שלא קיבל את מנהג "תלת דפורענותא" ונוהג לומר הפטרת פורענות רק בשבת חזון. לפי מנהג איטליה מפטירים בהפטרת מטות המקורית, אך מסיימים בפרק י"ג, פסוק ל"ג.
אם קוראים את פרשת מטות ביחד עם פרשת מסעי אז מפטירים בהפטרת פרשת מסעי.
Text is available under the CC BY-SA 4.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.
