צד א' וצד ב' מתייחסים לשני צדי תקליטי 7 אינץ' שעליהם יצאו סינגלים מתחילת שנות החמישים. במהלך הזמן קיבלו המושגים משמעות נוספת והתייחסו לסוג השירים שבאופן מסורתי מופיעים בכל צד: בצד א' מופיע השיר שהיוצר מוציא ומקווה שיהפוך ללהיט ויזכה להשמעות רבות ברדיו (ובהמשך להקרנת הווידאו קליפ בערוצי המוזיקה) ובצד ב' מופיעים שירים משניים יותר אך בעלי ערך אומנותי רב יותר.

היסטוריה

במחצית הראשונה של המאה העשרים, כשעוד השתמשו בתקליטי "שלאק" 78 סל"ד, המושגים צד א' וצד ב' התייחסו רק לפן הפיזי של הסינגל. התקליטים היו מגיעים לתחנות הרדיו והשדרנים היו מנגנים את השירים משני הצדדים ללא הבחנה. בתחילת שנות החמישים, עם המצאתם של תקליטי ה"ויניל" 45 סל"ד, הופיעו הסינגלים הראשונים. בתחילה חברות התקליטים היו שמות בכל צד שיר אחד בצורה אקראית. כך נוצר לעיתים מצב שבו יצאו סינגלים ששני השירים שהופיעו על גבי שני צדיהם הפכו ללהיטים.

במהלך השנים, עם התבססותם של תקליטי ה"ויניל" כמדיה המקובלת להפצת מוזיקה, הופיעו אלבומי המוזיקה הראשונים. מאז נהוג שבמקביל להוצאת אלבום מוזיקה חדש ובמהלך מספר חודשים אחריו מוציאים מספר סינגלים, בדרך כלל שלושה או ארבעה סינגלים במרווח של חודשיים-שלושה אחד מהשני. על גבי כל סינגל הופיע על צד א' שיר מהאלבום שנועד להיות להיט. לעומת זאת, על צד ב' היה שיר שלא נכנס לאלבום, קטע אינסטרומנטלי, או שיר שלא התאים להשמעה ברדיו.

עם התחלת השימוש בקלטות שמע ואחר כך בתקליטורים, ההבחנה הטכנית בין צד א' וצד ב' הפכה לחסרת משמעות. בתחילה עוד יצאו קלטות כסינגלים במתכונת של תקליטים (שיר אחד בכל צד), אך בהמשך שיטת ה"מַקְסִי-סִינְגֵל" (סינגל שמכיל שלושה-ארבעה שירים ולא שניים) הפכה למקובלת יותר, והשימוש בהן כ"סינגל" רגיל נעלם מן התעשייה. בתחילת שנות התשעים התקליטור הפך לתקן המדיה הסטנדרטי להפצת מוזיקה. מאחר שלתקליטור אין צדדים, המושגים הטכניים צד א' וצד ב' נעלמו. אמנם עדיין מפיצים סינגלים על-גבי תקליטים, אך בקנה מידה מצומצם, ואופן הפצה זה נועד בעיקר למעריצים או לתקליטנים. עם הופעתן של ההורדות החוקיות והזרמת המדיה, הסינגל הלך ונעלם מבחינה פיזית. למרות זאת, המונח צד ב' שימש זמן רב את האמנים ואת מפיצי המוזיקה כשם כולל לכל קטעי הבונוס שמצורפים לשיר העיקרי.

משמעותו של צד ב'

מאז הופעת אלבומי המוזיקה, נוצר הצורך לספק לסינגלים ערך מוסף. כך, למעשה, קיבל צד ב' את המשמעות האמנותית שלו. לרוב הוא היה אחד מהבאים:

• גרסה שונה של צד א' (למשל גרסה אינסטרומנטלית או "רמיקס")
• שיר נוסף מאותו אלבום שלא התאים להיות צד א'
• שיר שלא נחשב טוב מספיק בשביל האלבום
• שיר שלא התאים מבחינה סגנונית-אמנותית לאלבום
• שיר שלא הושלם לפני הפצת האלבום

מאחר ששני הצדדים של הסינגל מתחלקים שווה בשווה בתמלוגים, יוצרים ניסו להכניס את שריהם לצד ב' של אמן פופולרי, ובכך למעשה מרוויחים כסף ופרסום מהפופולריות של צד א'. לעיתים רחוקות קורה שצד ב' הופך להיות הלהיט ולא צד א'. מצב זה התרחש בעיקר כששדרני הרדיו העדיפו את צד ב' על פני צד א' והעדיפו להשמיע אותו. לעיתים עוד יותר רחוקות קורה מצב בו שני השירים באיכות גבוהה והסינגל יוצא כאשר על גביו שני להיטים פוטנציאליים. כזה נקרא "צד א' כפול". במקרה הזה לשני השירים מצולם "וידאו-קליפ" ושניהם מנוגנים ברדיו. לעיתים יותר נדירות אמנים מוציאים "צד א' משולש" ועליו שלושה להיטים פוטנציאליים. תופעה זו גררה אחריה תופעה נגדית והומוריסטית של הוצאת צד ב' כפול. בנוסף, לעיתים אמנים מוציאים שירים כ"צד ב'" ובהמשך מקליטים אותם מחדש או עושים להם "רמיקס" חדש, ומפיצים אותם כרצועה באלבום ואף כצד א'.

סוגי חומרים מוזיקליים משניים שאינם צד ב'

שירים שהופיעו כצד ב' שונים משירים אחרים של אמנים שלא הופיעו על גבי אלבום, כמו חומרים שטרם יצאו לאור. שירים אלו לא נועדו להופיע באלבומים או בסינגלים. בנוסף לשירים אלו, ישנם שירים שנחתכו בעריכת האלבום, שגם הם, בניגוד לשירי "צד ב'", לא זוכים לצאת לאור. בנוסף לאלו, ישנם שירי ה"דמו" (הדגמה) הקלטות מוקדמות של שירים שזכו בהמשך לעיבוד מחודש והוצאה על גבי אלבום או סינגל. כל השירים האלו הופכים לנדירים ובגדר "פריט אספנות" עבור המעריצים.

לעיתים חברות התקליטים מוציאות אלבומים ישנים במהדורות חדשות ועל-מנת להפוך אותן לאטרקטיביות יותר הן מוסיפות להן את אותם שירים והקלטות שלא יצאו לאור בעבר. במקרים מסוימים אמנים מוציאים אוספים המורכבים אך ורק משירי צד ב' וחומרים נדירים שלא ראו אור בעבר. אוספים אלו מכוונים בעיקר לקהל המעריצים שלהם ולא נועדו להיות פופולריים בקרב הקהל הרחב.