קיבוע פחמן
אחסון פחמן במאגר / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קיבוע פחמן הוא תהליך אחסון פחמן במאגר פחמן.[2] פחמן דו-חמצני (CO2) נלכד באופן טבעי מהאטמוספירה באמצעות תהליכים ביולוגיים, כימיים ופיזיקליים.[3] ניתן להאיץ את השינויים הללו באמצעות שינויים בשימוש בקרקע ובשיטות חקלאיות, כגון המרת קרקע יבולים לקרקע לשם גידול צמחים שאינם גדלים מהר.[4] תהליכים מלאכותיים הומצאו כדי לייצר אפקטים דומים,[3] כולל לכידה מלאכותית בקנה מידה גדול של CO2 המיוצר באופן תעשייתי וסגירתו באקוויפרים מלוחים תת-קרקעיים, מאגרי מים, מי אוקיינוס, שדות נפט מתרוקנים ומיושנים, או שקעי פחמן אחרים, ביו-אנרגיה עם לכידה ואחסון פחמן, ביוצ'אר (Biochar, פחמן ממקורות אורגניים), בליה משופרת, לכידת אוויר ישירה ולכידת מים בשילוב עם אגירה.[5]
יערות, יערות קלפ ותצורות אחרות של צמחייה סופגים פחמן דו-חמצני מהאוויר כשהם גדלים, וקושרים אותו לביומסה. עם זאת, מאגרים ביולוגיים אלו נחשבים לשקעי פחמן נדיפים מכיוון שלא ניתן להבטיח את הקיבוע לטווח ארוך. לדוגמה, אירועי טבע כמו שריפות או מחלות, מגפות בחי ובצומח, לחצים כלכליים וסדרי עדיפויות פוליטיים משתנים, עלולים לגרום לשחרור הפחמן שנסגר בחזרה לאטמוספירה.[6] פחמן דו-חמצני שהוסר מהאטמוספירה יכול גם להיות מאוחסן בקרום כדור הארץ על ידי הזרקתו אל מתחת לפני השטח, או בצורה של מלחי קרבונט בלתי מסיסים (תפיסת מינרלים). שיטות אלו נחשבות לא נדיפות מכיוון שהן מסירות פחמן מהאטמוספירה וקובעות אותו ככל הנראה למשך זמן ניכר - אלפי עד מיליוני שנים.