רמלה
עיר בישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רַמְלָה (נהגה גם: רַמְלֶה; בערבית: الرملة) היא עיר בשפלת יהודה, בירת מחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח נמצאים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.
| |||||||||||||||||||||||||
שם בערבית | الرملة | ||||||||||||||||||||||||
מדינה | ישראל ישראל | ||||||||||||||||||||||||
מחוז | המרכז | ||||||||||||||||||||||||
מעמד מוניציפלי | עירייה | ||||||||||||||||||||||||
ראש העירייה | מיכאל וידל | ||||||||||||||||||||||||
גובה ממוצע[1] | 76 מטר | ||||||||||||||||||||||||
תאריך ייסוד | המאה ה-8 | ||||||||||||||||||||||||
סוג יישוב | עיר 50,000–99,999 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף ינואר 2024 (אומדן)[1] | |||||||||||||||||||||||||
- אוכלוסייה | 81,564 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג אוכלוסייה ארצי[2] | 23 | ||||||||||||||||||||||||
- שינוי בגודל האוכלוסייה | 3.0% בשנה | ||||||||||||||||||||||||
- מאזן מפוני חרבות ברזל[3] | 0.19 אלפי תושבים | ||||||||||||||||||||||||
- צפיפות אוכלוסייה | 6,803 תושבים לקמ"ר | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג צפיפות ארצי[2] | 21 | ||||||||||||||||||||||||
תחום שיפוט[4] | 11,990 דונם | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 112 | ||||||||||||||||||||||||
(למפת ישראל רגילה) | |||||||||||||||||||||||||
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[5] |
5 מתוך 10 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 158 | ||||||||||||||||||||||||
מדד ג'יני לשנת 2019[4] |
0.3527 | ||||||||||||||||||||||||
- דירוג ארצי[2] | 237 | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
|
פרופיל רמלה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||
אתר העירייה |
העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, ושימשה כעיר הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית. מקור שמה של העיר – "מדינת אל-רמל", שתרגומו "עיר החול" (مدينة ٱلرمل), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.
נכון לשנת 2021 התגוררו בעיר 77,368 תושבים, בהם יהודים, רבניים, יהודים קראים, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עלייה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.
מיקום
רמלה יושבת על רכס גבעות נמוך המהווה פרשת מים בין אגן הניקוז של נחל אילון לזה של נחל שורק. היא הוקמה בצפון-מזרח מישור חוף פלשת, במרחק של 15 ק"מ מנמל יפו וכ-38 ק"מ מירושלים. מעיינות הירקון נמצאים כ-12 ק"מ מצפון לעיר וגבעות השפלה מתרוממות כשלשה ק"מ ממזרח לה.
אקלים
מרחב לוד–רמלה נהנה ממשטר אקלימי נוח למדי. משרעי הטמפרטורות היומיים והשנתיים שלו אינם גדולים. הטמפרטורה הממוצעת לחודש הקר בשנה (ינואר) היא ˚13 וטמפרטורת המינימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚8. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם בשנה (אוגוסט) היא ˚27 וטמפרטורת המקסימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚31. המשרע היומי הממוצע הוא ˚8. רק לעיתים נדירות יורדות טמפרטורות החורף מתחת לנקודת הקיפאון. בקיץ שורר רוב הזמן עומס חום בינוני. הלחות הממוצעת בחודשי הקיץ היא 65%. מרבית המשקעים יורדים בחורף. הממוצע הרב שנתי של הגשמים הוא 530 – 570 מ"מ בשנה. להם יש להוסיף טל, היורד בכמות שנתית ממוצעת של 100 מ"מ.
גאולוגיה
הרכס עליו ממוקמת רמלה הוא חלק משטח נרחב של גבעות נמוכות, המשתרע עד אזור גבעת ברנר. גבעות אלה עשויות חול קוורץ שלוכד באמצעות תמיסות ברזליות המקנות לו צבע אדמדם – ומכאן כינוין, "גבעות החול האדום" או "גבעות החמרה". גבעות אלה הן מ"תצורת רחובות" והורבדו במהלך הפלייסטוקן. בתשתית הגבעות מצויים סלעי חוף שכוסו על ידי החול.
העיר שוכנת על קו פעילות טקטוני המכונה "העתק רמלה". העתק פעיל זה נוצר בקו המגע בין הקצה המערבי של קמר יהודה – הצונח כאן לעומק רב – לבין המשקעים הפלייסטוקנים של מישור החוף. כיוונו של העתק רמלה הוא צפון-דרום והוא מצטלב עם מספר קווי פעילות סייסמית נוספים. נחל גזר, שכיוונו מדרום מזרח לצפון מערב, חתור לאורך אחד מקווים אלה. קו זה נמשך במקביל ולמרגלות הרכס עליו בנויה רמלה וממנה עד יפו. לאורך קו זה זרם בעבר נחל קדום וכיום עובר במסלול נחל זה כביש 44. העתק זה הוא האחראי ליצירת "ברך יפו", הגבעה הבולטת אל הים עליה הוקמה יפו העתיקה. צפונית לקו זה ובמקביל לו, נמצא העתק פעיל נוסף שראשיתו בעמק איילון וקצהו מצפון ליפו. לאורך העתק זה זורם נחל איילון וכיום עובר דרכו הכביש 1. לקווי פעילות אלה ניתן להוסיף קו נוסף משוער, העובר מערבית לרמלה בקו צריפין-ראשון לציון, ודרומית לעיר נמצא קו העתק נוסף, לאורכו זורם נחל שורק. קווים אלה הופכים את אזור רמלה לאזור רגיש מבחינה סייסמית. מאז נוסדה, נפגעה רמלה פעם אחר פעם ברעידות אדמה. קטלניות במיוחד היו הרעידות בשנים 749, 1033–1034, 1068, 1546 ו-1927.
קרקעות
רמלה עצמה נבנתה על גבעות חול, שאינן טובות לחקלאות המסורתית של ארץ ישראל, אולם האזור סביבה מאפשר חקלאות בתנאים נוחים. מגוון הקרקעות סביבה והאקלים הנוח, אפשרו לגדל באזורה סל מוצרים עשיר ורב גוני.
מצפון לרמלה נמצא עמק הפשט של נחל איילון, המכונה "עמק לוד". מדרום לה מצוי עמק פשט נוסף, קטן יותר, שנוצר על ידי נחל שורק. בעמקים אלה הורבדה קרקע סחף פורייה, עשירה בחומרים אורגניים ובמינרלים (אך גם בחרסיות). עמקים אלה מכונים "המישורים האלוביאליים של חוף פלשת". מדרום מזרח לרמלה נמצא עמק פורה נוסף, עמק איילון, שקרקעותיו דומות לאלה של עמק לוד ושל עמק שורק. ממזרח לעיר משתרעת שפלת רמלה-לוד. אלה הם המורדות המערביים של גבעות השפלה.
הטופוגרפיה באזור כמעט שטוחה ומכוסה אף היא בקרקע סחף. הסיבה לכך היא הנחלים הרבים הזורמים באזור זה מדרום לצפון, נחלים הנאספים אל נחל איילון. בדרכם מרבידים הנחלים קרקע המכסה בדרך כלל את התשתית הגירית מתור האאוקן – אם כי קיימים מחשופי סלע במספר מקומות. גם קרקע זו דומה באופייה לקרקע עמק הפשט.
מזרחית לשפלת לוד-רמלה מתרוממות גבעות קירטון מתור הסנון. הקירטון מכוסה פעמים רבות בקרום נארי קשה, בעובי של 1–2 מטר. על מורדות הגבעות הללו התרוחחה קרקע מטיפוס רנדזינה ואילו בנחלים המכתרים אותן הצטברה קרקע סחף רבה. ממזרח לרצועת הסנון מופיע טור גבעות גירניות מתור הטורון, שהקרקע המתרוחחת מסלעיהן היא קרקע טרה רוסה פורייה למדי. העורף החקלאי של מרחב לוד-רמלה משתרע עד הרכס המערבי ביותר של הרי יהודה שסלעי הגיר שלו הופכים אף הם לקרקע פורייה למדי.
ייסוד העיר
- ערך מורחב – העיר העתיקה של רמלה
מרחב רמלה לוד היה צומת דרכים מרכזי בארץ ישראל כבר בעת העתיקה. לצומת זה תפקיד חשוב הן ברשת הדרכים הבינלאומית של המזרח התיכון והן בזו של ארץ ישראל. במרחב לוד-רמלה עוברים הסעיפים השונים של הדרך המוליכה ממצרים לאנטוליה, סוריה ומסופוטמיה. סעיף מרכזי של דרך זו מצטלב עם ציר הרוחב החשוב ביותר של ארץ ישראל, המוביל ממישור החוף לכיוון ירושלים והרי יהודה ומשם מזרחה לעבר הירדן. שני צירים אילו שבאו לביטוי כבר בשיקולי בחירת מיקומה של רמלה על ידי שושלת אומיה מייסדיה.
הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל, שהסתיים בשנת 640, לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה לגֻ'נד פלסטין. צפון הארץ, פלשתינה השנייה (סקונדה), היה לגֻ'נד אל אֻרדֻן. שינוי השמות, כמו העתקת בירות הפרובינציות והמחוזות, התבצעו בכל הח'ליפות, והיו מהלכים הכרחיים שסמלו ראשיתה של תקופה חדשה ושלטון חדש. בירת המחוז הצפוני נעה מבית שאן לטבריה, ואילו זו של המחוז הדרומי עברה מקיסריה אל לוד (אף כי קיימות דעות אחרות המצביעות על אמאוס ובירושלים). המצדדים בכך שלוד הייתה הבירה החדשה מציינים כי מייסד רמלה, סלימאן בן עבד אלמלכ, היה בלוד כאשר קיבל את ההחלטה לייסד בירה חדשה, וכי זו נועדה לבוא במקומה של לוד.
המקורות מצביעים על סלימאן, שהיה מושל גֻ'נד פלסטין בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד (שלט מ-705 עד 715), כעל האיש שביוזמתו קמה עיר, במקום בו לא היה קודם דבר, פרט לחולות ומכאן בא שמה של העיר (בערבית: רמל = חול). על פי פרשני הקוראן, הגבעה עם המעיין (מקום המבטחים), אליה הביא אלוהים את מרים וישו, והמוזכרת בסורת אלמאמנין, כג:52, היא רמלה.[6] מדברי אחרים משתמע שרמלה הייתה קיימת כאשר נכבשה הארץ בידי המוסלמים, בשנים 639–640, אם כי ייתכן שמדובר בעיר אחרת בשם זה (פרופ' גיל מצביע על העיר 'חולית המחוז' - 'חול' פירושו, כאמור, 'רמל' בערבית - המוזכרת בתוספתא,[7] כעל אחת מהאפשרויות).[8] יש המקדימים את בניית רמלה לימי ממלכת ישראל המאוחדת ומוסרים שהייתה מושב לדוד ולשלמה, המקודשים באסלאם כנביאים ולרחבעם, אך אין, לפי שעה, ראיות כל שהן לדעה זו. מן החפירות שנערכו, ניתן להסיק את ההפך. בבית יוצר, שנחפר בשכונת גיורא ברמלה, מצאו החופרים, מרים רוזן-איילון ואבי איתן, מתחת לשכבה, אותה תיארכו למאה ה-8, חול נקי. רצפת פסיפס שתוארכה לאותה מאה ונחפרה לא הרחק ממתחם המסגד הלבן, נמצאה אף היא על קרקע בתולה. מאיר בן דב, שחפר באתר המסגד הלבן, מצא שהשכבה הקדומה ביותר, אותה תיארך לתקופה האומיית, נבנתה על "חול דק ונקי". תמונה דומה התבררה בכל החפירות האחרות בסביבה זו. אנדרו פיטרסן, שערך שורה של סקרים ארכאולוגיים על-קרקעיים ותת-קרקעיים מציין אף הוא שהעיר "הוקמה על אתר בתולי בו לא היה יישוב קדם-איסלאמי". גם בחפירה נרחבת ביותר, שנערכה בשנים 2002–2003, בשטח גדל ממדים מדרום למסגד הלבן, נמצאו השכבות המוסלמיות כאשר מתחתן חול נקי ללא כל סימני בנייה.
בחירתו של סלימאן בהקמת בירה חדשה במקומה של לוד נהנתה מיתרונותיה של זו האחרונה: מיקום בצומת דרכים מרכזי, היושב על דרך העוברת לאורך המזרח התיכון ממצרים לארץ ישראל ומשם לסוריה, מסופוטמיה ואנטוליה, ועל דרך העוברת לרוחב ארץ ישראל, שהובילה מיפו למרחב יהודה, ירושלים ועבר הירדן. כן השפיעו על בחירת המיקום האקלים הנוח, הטופוגרפיה השטוחה, מבנה הקרקע (חולות) הנוח לבניה, וכן מרחק מספיק להגנה מנמל שעשוי לזמן פולשים מן הים, אך מאידך גם לספק אפשרויות לסחר ימי. על אלו נוספו יתרונות כמו תכנון מודרני של עיר חדשה, ללא משא כובד היסטורי דתי שאפיין ערים כמו לוד או ירושלים.
בספרות המקצועית מצוינת בדרך כלל השנה 716 כשנת ייסודה של רמלה, אלא שבזמן מותו של אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד, בתאריך 24 בפברואר 715, מצוין במקורות הערביים שסלימאן שהה ברמלה.[9] ברור אפוא שהעיר נוסדה קודם לכן, אם כי על פי המקורות המצויים בידינו, לא ניתן להצביע על שנת הייסוד המדויקת. פתרון אפשרי לבעיה הוא להניח שהעיר נבנתה בשלבים ולפיכך לא ניתן להצביע על שנה מדויקת. אריה חורשי כותב כי התחלת הבנייה של העיר הייתה בשנת 710.[10] לפי בלדאד'ורי (כתאב אלפותוח) בנה סלימאן תחילה את ארמון המושל ומייד אחר כך את בית הצובעים (שיש יסוד סביר להניח שתושביו היו יהודים[11]), ובסמוך לו חפר בארות מים מתוקים. כמו כן הקים מסגד, שלא סיים את בנייתו מאחר שעבר לדמשק, עם מינויו לחליף, בשנת 715.[12] כלומר, בין הקמת ארמון המושל להקמת המסגד עברו חמש שנים, ומכאן ייתכן הבלבול במקורות בעניין שנת ייסודה המדויקת של העיר.
מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומחפירות ארכאולוגיות, עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה האורבנית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא[13]). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב האדריכלים, המהנדסים ורבי הבנאים בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. יש לזכור שימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה. נראה שהקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות היקף אלה, וּבמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת של רמלה.
שגשוג
מאז נוסדה, בראשית המאה ה-8, הייתה רמלה הגדולה והחשובה בערי הארץ. המקורות המוסלמים מכנים אותה "עיר עצומה" (מדינה עט'ימה). שטחה עלה על 2,000 דונם ומספר תושביה עלה, קרוב לוודאי על 50,000. היא הייתה המרכז הפוליטי והכלכלי, לא רק של ג'נד פלסטין כי אם של אזור נרחב ביותר, ושמה נודע ברחבי העולם המוסלמי. מי שרצה לשלוט בארץ צריך היה להחזיק בה, ופעמים רבות עברה העיר מיד ליד. יושביה נפגעו מהכיבושים השונים ומכוחות הטבע העזים, אך שבו ושקמו את עירם.
מהתיאורים מצטיירת רמלה כעיר גדולה בשטחה ומגוונת באוכלוסייתה. מקימיה בנו אותה, ככל הנראה, על סמך תכנון מדויק שהסתמך על הדגם הרומי הקלאסי - רחובות ישרים ורחבים החוצים אחד את השני בזווית ישרה. במרכזה עמדו מבני הציבור המרכזיים. שני רחובות ראשיים, ניצבים זה לזה, חילקו את העיר לארבעה חלקים עיקריים. ברחובות אלה פעלו שווקים מגוונים ועשירים בסחורה. על חשיבות רמלה בעיני מייסדיה והשליטים שבאו אחריהם, ניתן להקיש מן המאמץ הרב שהושקע על מנת לספק מים לכל צורכי העיר. מערכת אספקת המים כללה בניית אמת מים שהביאה מים מאזור תל גזר, בניית מאגרים תת-קרקעיים לאצירת מי האמה וחלוקתם, חפירת בארות, חציבת בורות והתקנת מאגרים לקליטת מי הגשמים. מורכבות מערכת זו חייבה תכנון קפדני.
בימי בית עבאס (750–935), כאשר מרבית הארץ סבלה מהזנחה מצד השושלת החדשה, נהנתה רמלה מטיפוח ומהשקעה נכבדה. שדות שננטשו עובדו מחדש בסיוע הממשל. למפעלי המים נוסף המאגר הידוע כבריכת הקשתות ונערך שיפוץ מקיף באמה. בין חומותיה פעל מרכז כלכלי, שהתאפיין בפעילות נמרצת בתחומי החקלאות, התעשייה, המלאכה והסחר הבינלאומי. בעיר פעלו טחנות לחיטה, שמן זית בה ויוצא ממנה כבר במאה ה-8, הסבון הרמלאי נחשב בין מוצרי הייצוא המעולים של הארץ, ומוצרי יצוא נוספים היו תאני רמלה המיובשות והחרוב, הן בצורתו הטבעית והן כדבש. ברמלה ייבשו ויצאו צימוקים וגם יין יוצר בעיר. בעיר פעל מרכז חשוב לייצור אריגים, לצביעתם ולסחר בהם. הכותנה, שהייתה חומר הגלם העיקרי בתעשיית הטקסטיל בעיר, שמשה, קרוב לוודאי, גם בייצורו של נייר. רמלה הייתה מרכז לייצור כלי חרס, מתכת וזכוכית, וברבים מאזורי התעשייה שנחפרו בה נמצאו עדויות לפעילות חרשי מתכת.
מיקומה האסטרטגי של רמלה הפך אותה בסיס נוח לסחר המעבר ולסחר המקומי, והיא מצטיירת כאחד המרכזים החשובים ביותר לסחר הבינלאומי באותה עת. העיר סחרה עם שווקים בעיראק, בחצי האי ערב, בסוריה ובמצרים ואף עם ארצות רחוקות יותר, מספרד ועד הודו. למבני האירוח בעיר הייתה חשיבות רבה וקיומם היה חיוני לחיי הכלכלה של רמלה. בעיר פעלו מוסדות בנקאיים שהעניקו אשראי לסוחרים, אפשרו הפקדות כספים ופדיון המחאות ונתנו תמיכה פיננסית לחיי הכלכלה. מטבעת רמלה הייתה אחת משלושה-עשרה מטבעות שפעלו אז בארץ והחשובה ביניהן. 360 שנה נמשכה פעילות הטביעה בעיר.
רמלה הייתה מוקד מוסלמי פעיל ותוסס, ובה ישבו מושלי ג'נד פלסטין ולעיתים מושלי סוריה רבתי. מרבית מושליה נמנו על משפחות שושלות השלטון השונות או על מקורביהן. מלומדים מכל רחבי האסלאם באו אליה ללמוד וללמד בה. ברמלה חייתה קהילה נוצרית גדולה ופעילה, והעדה הבולטת ביניהם הייתה המלכיתים (יוונים-אורתודוקסים) שהחזיקה בשתי כנסיות לפחות. בעיר הייתה גם קהילה סורית-יעקוביטית, וכנראה גם קהילה ארמנית. גם הקהילה השומרונית הייתה נכבדה למדי.
יהודים בתקופת השגשוג
יהודים ישבו ברמלה כנראה כבר מאז הקמתה, אולם עיקר הידיעות שבידינו אודותיהם הן מן המחצית הראשונה של המאה ה-11. ניתן להעריך שהיו בעיר אז בערך 4,000 יהודים, והקהילה מילאה תפקיד מרכזי בחיי כלל היהודים בארץ. ראשיה קיימו קשרים עם רבי השלטון ועם קהילות אחרות בארץ ומחוצה לה, ובמיוחד עם זו בפוסטאט. יהודי רמלה התפרנסו ממגוון גדול של עיסוקים. מהכנסותיהם החזיקו בעיר ישיבה, בתי דין וכמה בתי כנסת, ואף תמכו בקהילת ירושלים והחזיקו בכספם חלק ניכר מפעילויות ישיבת גאון יעקב. ראשיה של ישיבה זו העדיפו, פעמים רבות, לגור ברמלה או לשהות בה במקום לשכון בירושלים. רמלה הייתה המקום בו פרצו וסערו המחלוקות על ראשות הישיבה שפלגו את יהודי הארץ וסביבתה במאה ה-11. גם ההסכמים שסיימו את המאבקים נחתמו ברמלה. מנהג ייחודי לרמלה היה לחגוג בה יום טוב שני של גלויות והיא הייתה היחידה בערי הארץ בה נחגג סוג זה של מועד. בין מנהיגי הקהילה היו כמה אישים מפורסמים ובהם רופאים ששמם יצא למרחוק. בצד הקהילה היהודית הרבנית, ישבה ברמלה קהילה קראית נכבדה. היא החזיקה כנראה בשלושה בתי כנסת, ובין אנשיה היו רופאים ובנקאים.
לאורך שנות השגשוג, היה נהוג שיהודי רמלה סייעו לשלם את המיסים שנדרשו מהקהילה היהודית בירושלים. המנהג נפסק לאחר שבשנת 1024 נערך טבח נרחב באוכלוסייה היהודית של העיר על ידי תושביה המוסלמים. לפי מכתב של יהודי רבני מרמלה שנמצא בגניזת קהיר, יהודים רבים נהרגו ואחרים עונו עד שהם מסרו היכן טמון כספם.[14]
שקיעה
חומות העיר נבנו סביב 1029. ב-749 ושוב ב-5 בדצמבר בשנת 1033 ובמספר מהלומות נוספות בשנת 1034, נהרסו חלקים גדולים מן העיר בשל רעידות אדמה. שליש מהעיר נחרב, והחומות והמסגד נפגעו. התאוששות העיר מהרס זה הייתה זריזה, שכן במרץ 1047 מדווח הנוסע הפרסי, נאסר א-חוסרו, שרמלה היא "עיר גדולה, עם חומות חזקות הבנויות מאבן מטויחת, בעלות גובה רב וחומות עבות, עם שערי ברזל הנפתחים פנימה". מסגד יום שישי שופץ, ומעל אחד משעריו נקבעה כתובת המזכירה את רעידת האדמה.אך בשנת 1068 הכה רעש עז כל כך ברמלה עד שחרבה כליל. רבים נספו באסון (המקורות מדווחים על 15,000–25,000 הרוגים). העיר הוקמה מחדש ארבע שנים מאוחר יותר באתר סמוך, אולם לא שבה עוד להיות בירת הארץ. מייסדיה החדשים, הסלג'וקים, העבירו את בירת הג'נד לירושלים. שטחה של רמלה הצטמצם מאוד והיא איבדה את מרכזיותה. עד כמה ירדה העיר מגדולתה אפשר ללמוד מן העובדה, שבשנים 1077–1266, העדיפו שליטיה ותושביה השונים להימלט ממנה, בכל פעם שקרב אליה אויב, או למוסרה ללא קרב - והדבר קרה לא פחות משש פעמים. ביצוריה היו דלים ותפקידה במדרג המנהלי והגאוגרפי היה נמוך דרגה. בשנת 1077 התקוממו תושביה נגד הקצין הטורקמני אאסיז, וכאשר הוא הגיע לעיר, מצאה נטושה ופגע בחומותיה.
לפי ויליאם מצור, כשאר הגיעו הצלבנים מסוריה במסע צלב, רמלה הייתה עיר מיושבת. אולם עם הגעת הצלבנים, ברחו התושבים לאשקלון (זו הייתה הפעם הראשונה מתוך שש שתושבי העיר נטשוהּ בין השנים 1099 ל-1266) ביחד עם המשמר המוסלמי. העיר אפוא ננטשה ושעריה נמצאו פתוחים עם כיבושה ב-3 ביוני 1099. הצלבנים זיהו את רמלה, כנראה בעקבות זיהוי קדום יותר, כעיר "הרמתיים צופים" (יוונית: ארימתיאה), עיר הולדתו של שמואל הנביא. בה בעת זיהו אותה גם בתור "הרמה" - העיר בה מת ונקבר שמואל. לזיהוי זה חשיבות רבה עבור הנוצרים, שכן הרמתיים צופים נחשבת לפי המסורת גם עיר הולדתו של יוסף הרמתי, האיש שדאג להורדת גופת ישו מן הצלב ולקבורתה. ביומן המסע של הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"הרמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש בנבי סמואל – היא מצפה המשקיפה על ירושלים ליד גבעון (נחמיה ג', ז). תחת שלטון הצלבנים הייתה רמלה כפופה, לתקופה מסוימת, לרוזן של יפו, וגם כאשר נעשתה נחלה עצמאית, לא נמנתה על הבולטות בסניוריות.
המסגד הלבן, שהכתבים של הגאוגרפים הערבים המוקדמים וחפירות ארכאולוגיות יותר אחרונות הראו שהיה מרכז העיר האומיית והעבאסית, הפך למבודד בתקופה זו, במרחק מסוים מערבה מהמרכז. האזור המערבי המאוכלס, שהכיל את הקתדרלה הצלבנית (כיום אזור המסגד והתחנה המרכזית), הופך להיות מרכז העיר. נראה שבבנייתם את המבצר והכנסייה במקומות אלו, הצלבנים הכריעו באופן יעיל היכן יהיה הגרעין של רמלה הממלוכית והעת'מאנית. הסיבה לתזוזה של מרכז העיר בתקופה הצלבנית נתונה למחלוקת בקרב החוקרים. החוקר ארליך טוען שרק אחרי 1102 הוקם המרכז הצלבני של רמלה; לדעתו הפרנקים מצאו את רמלה באתרהּ המקורי כעיר בנויה היטב, אשר יכלה לספק את צורכיהם, ולמרות זאת הם הדירו את רגליהם ממנה. לשיטתו, בערים שנכנעו להם בלא קרב ונשארה בהן אוכלוסייה מקומית, נהגו הצלבנים להקים רובע משלהם. לעומת זאת, בערים שהתרוקנו מיושביהן בחרו להתיישב בתוך המבנים הקיימים ולימים היה הופך אותו רובע למרכז הכובד של הערים והמרכז הקודם היה ניטש. כך לדעתו אירע גם ברמלה, אף שכאשר נכנסו אליה צבאות הצלבנים ב-1099 הם מצאוהּ ריקה ולא הייתה להם עילה להקים בה רובע חדש ונפרד. פרינגל לא סובר ש-30 שנה לאחר רעידת האדמה של 1068 הצלבנים מצאו את העיר ריקה לחלוטין, אלא שהעיר הייתה מאוכלסת חלקית ולכן הצלבנים הזיזו את מרכזה. גת מסביר שהסלג'וקים היו אלו שבנו מחדש את העיר שנחרבה ברעש האדמה. פיטרסון לעומתו גורס שפגיעת הרעש החריבה כליל את המרכז הישן ופינוי ההריסות היה כרוך במאמץ רב מדי, ולכן הצלבנים בנו את המרכז מערבה.[15]
בנימין מטודלה מדווח כי ישנם כ-300 יהודים ברמלה.[16]
בימי ממלכת ירושלים השנייה הייתה רמלה עיר שולית למדי. הסולטאן הממלוכי ביברס כבש את העיר בשנת 1266, אולם גם אצל הממלוכים לא הייתה אלא מרכז למחוז קטן בנציבות (ממלכה) של עזה. נבנו בה מספר מבנים מפוארים, שהבולט בהם היה המגדל המרובע (הידוע גם בשם "מגדל הארבעים" או "המגדל הלבן") שבנייתו הושלמה ב-1318 וכן כמה מסגדי קבורה נאים. הממלוכים גם נטלו את הכנסייה המפוארת שהקימו הצלבנים במאה ה-12 והסבו אותה למסגד.
במאה ה-14 וה-15, ידעה העיר התאוששות זמנית כאשר סוחרים אירופים קבעו בה את מושבם וחידשו את מעמדה כמרכז סחר בינלאומי. כאשר שקע המסחר, חזרה רמלה להיות חסרת חשיבות. מגיפות ופשיטות נוודים הפילו חללים בין יושביה ודלדלו את הנותרים. מנזר לטיני נוסד ברמלה ב-1420 על ידי הדוכס פיליפ הטוב, והוא משופץ מאוחר יותר על ידי המלך לואי ה-14.[17] בסוף המאה ה-14 השתכנו בעיר נזירים פרנציסקנים שהקימו בה, במהלך המאה ה-15, אכסניה מפוארת עבור עולי רגל קתולים שעשו את דרכם לירושלים. מאוחר יותר זיהו הנזירים את המקום כביתו של יוסף הרמתי והאכסניה התקדשה ונוסף לה המנזר הקיים עד היום.
על פי דיווח משנת 1480, היה אז בית קברות יהודי מחוץ לרמלה, שנראה כמעיד על יישוב יהודי במקום באותה תקופה.[18]
מתחילת העת החדשה
גם כאשר כבשו העות'מאנים את רמלה בסוף 1516, לא השתנה גורל העיר. ב-1546 פגע בה בפעם נוספת רעש אדמה עז שהותיר בה לא מעט חללים והרס. עם זאת עדיין התקיימה בה קהילה יהודית. הנוסע הגרמני סלומון שווייגר, שביקר בארץ ישראל בשנת שמ"א (1581), כותב: ”העיר רמה נקראת על ידי התושבים רמלה, והיא מיושבת מַאוּרים, תורכים, יהודים ונוצרים, אלה הם בחלקם יוונים ובחלקם קופטים, נוצרים נימולים. העיר גדולה, אבל אין לה חומות ושער, ובתיה רעועים ומטים ליפול – כמנהג המדינה”.[19] רמלה המשיכה להיות עיירה מנומנמת עוד מאות בשנים. בין התושבים הבולטים במאה ה-17 היה ח'יר אל-דין אל-רמלי. ב-1 במרץ 1799 במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל חנה נפוליאון ברמלה אשר נכבשה ללא התנגדות.
במאה ה-19, עם התגברות תנועת התיירים ועולי הרגל, התעוררה רמלה מעט ונבנו בה מספר מלונות ואכסניות. בתחילת המאה ה-19 גרו בעיר כששת אלפים תושבים, מקצתם יהודים.[20] על פי דיווח אחד מהשנים 2–1851, ישבו ברמלה פחות מארבעת אלפים איש, כולל מספר יהודים.[21] בשנת 1889 התיישבו בעיר מספר משפחות יהודיות ביוזמת ארגון "למען ציון" בברלין.[22] אליהם נמשכו משפחות נוספות בגלל יוקר המחיה הנמוך יחסית לירושלים ויפו.[23] באפריל 1890 היו בעיר 14 משפחות יהודיות, רובם בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים.[24]
אחד מהמלונות הוקם בידי משפחה יהודית, משפחת ברסלבסקי. במלון זה התכנסה באוקטובר 1906, ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון, שמנהיגיה הבולטים היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. בנו של דוד גיסין, ניהל מסעדה בעיר מול תחנת העצירה של העגלות בדרך בין יפו וירושלים.[25][26]
רמלה נפלה לידי כוחו של הגנרל אלנבי ב-17 בנובמבר 1917. תחת שלטון הבריטים התעוררה העיר ושטחה גדל. ב-1922 הוקמה לה עירייה, רחובותיה נסללו ובתים נאים נבנו בידי עשיריה.[27] ב-1927 סבלה מפגיעה של רעידת אדמה נוספת וחלק מבניניה התמוטטו. בין התושבים היו מספר הרוגים.
במלחמת העצמאות
לאחר החלטת החלוקה, הייתה רמלה למרכז הכוחות הערבים בגזרה שבין לטרון ליפו. מפקד כוחות הערבים בגזרה, חסן סלאמה, קבע את מושבו בגבול העיר, במקום ששימש עד יציאת הבריטים כבי"ס לשוטרים. ב-13 בדצמבר 1947, ביצע הפלמ"ח פשיטה על תחנת האוטובוסים של רמלה,[28] בתגובה לפגיעה בתחבורה הציבורית היהודית בדרך לירושלים[דרוש מקור]. ב-19 בפברואר פוצץ בית של הוועדה הלאומית בסמוך לשוק. בהתקפה זו נהרגו שישה ערבים.[29] אור ל-3 באפריל 1948 פוצצה מפקדתו של חסן סלאמה בידי כוח מחטיבת גבעתי. הוא עצמו לא שהה במקום וכך ניצל אולם כ-30 מאנשי מטהו נהרגו. במהלך המחצית השנייה של מאי ובראשית יוני נערכו קרבות האצ"ל ברמלה.[30] כל התקפות האצ"ל נהדפו ו-53 מאנשי הארגון נפלו בקרבות (לזכרם הוקמה אנדרטה בכניסה המערבית לעיר). אור ל-10 ביולי 1948 תקפה חטיבת קרייתי את רמלה במסגרת מבצע דני ונהדפה, אולם יומיים מאוחר יותר, לאחר פשיטת גדוד הקומנדו 89 על לוד הסמוכה, נכנעה רמלה ללא קרב וכ-600 לוחמים עזבו אותה עם נשקיהם. בנו של ראש העיר וכמה נכבדים ערבים מסרו את כתב הכניעה לידי נציגי צה"ל.
בריחת תושבי העיר החלה כבר בסוף אפריל. שומרים שהוצבו ביציאות העיר מנעו את היציאה מצעירים והתירו אותה רק לזקנים, נשים וילדים. בתחילת יולי 1948 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בערים רמלה ולוד יחדיו, כולל כ-15,000 פליטים מיפו וסביבותיה, כ-50,000 עד 70,000 איש.[31]
ב-10 ביולי בעקבות ההפצצה האווירית החלה הבריחה ההמונית מהעיר. לאחר כניעת העיר, בעקבות תקריות ירי בלוד, הוצאה הוראה ממטה מבצע דני לגרש את תושבי רמלה, למעט הגברים הצעירים, מזרחה לכיוון עמדות הלגיון בהרים. השר בכור שטרית שהגיע לאזור, ראה את ההכנות לביצוע הגירוש ופנה לבן-גוריון ושרתוק בדרישה לבטלו. בעקבות זאת הוצא בלילה שבין ה-12–13 ביולי הנחיה שלא להכריח נשים, זקנים וילדים לצאת מהעיר. אולם ב-13 ביולי הושג הסכם בין צה"ל לאנשי רמלה: צה"ל ישחרר את הגברים הצעירים שנעצרו ואלו יעזבו את העיר עם משפחותיהם וכלל האוכלוסייה האזרחית. בעוד תושבי לוד יצאו ברגל, תושבי רמלה הוסעו באוטובוסים ומשאיות לאל קובאב (כיום כפר בן-נון) ומשם המשיכו ברגל. כ-1,000 תושבים ערבים נותרו בלוד ורמלה יחדיו[32] ואלו השתייכו למשפחות אחדות.[33] פליטי לוד ורמלה היוו כ-7%–10% מפליטי מלחמת העצמאות. לימים אפשרה מדינת ישראל לכ-500 נוצרים מבני העיר לשוב אליה ובתחילת 1949 היו בלוד ורמלה יחדיו כ-2,000 ערבים.[34]
לאחר מלחמת העצמאות
ברמלה שוכנו מוסדות שונים של צה"ל[35] ועוד במהלך מלחמת העצמאות החלה רמלה מתמלאת עולים חדשים. ראשוני העולים (כ-40 משפחות יוצאות בולגריה) הגיעו ממחנה העולים בפרדס חנה ב-14 בנובמבר 1948.[36] ב-16 בנובמבר כבר נמצאו בעיר כמאה משפחות של עולים,[37] באמצע דצמבר כבר היו בעיר כ-2,000 יהודים[38] ובינואר כ-3,500.[39] מאז תהיה מסורת קליטת העלייה ליסוד העיקרי לגידול הדמוגרפי בעיר. במקביל לקליטת תושבים יהודים נכנסו לגור בעיר גם תושבים ערבים ממקורות שונים. עם כיבוש לוד ורמלה הושמו השתיים תחת ממשל צבאי ונוהלו על ידי המושל הצבאי רס"ן זיגה יעבץ. במאי 1949 מינה משרד הפנים לכל עיר מועצה ממונה ובראשה יושב ראש. אלה נטלו את ניהול הערים מן המושל הצבאי לידיהן. ראש העיר הנבחר הראשון היה מאיר מלמד.
מאז סוף שנות ה-50 הייתה רמלה למרכז היהודים הקראים בישראל.