שביט

שיגור הלוויין אופק 7
ייעוד	שיגור לוויינים למסלול לווייני נמוך
יצרן	התעשייה האווירית לישראל
ארץ ייצור	ישראל  ישראל
היסטוריית שיגורים
סטטוס	בשימוש
אתרי שיגור	בסיס חיל-האוויר פלמחים
שיגורים	11
הצלחות	9
כישלונות	2
שיגור ראשון	19 בספטמבר 1988
מטענים ידועים	לוויני אופק
יכולת
מטען ל־LEO	380 ק"ג[1]
מידע נוסף גובה 22 מטרים קוטר 1.35 מטר משקל 30,500 עד 70,000 ק"ג שלבים 3 (אפשרי 4) שלב ראשון LK-1 דחף 774 קילו-ניוטון מתקף סגולי בריק - 268 שניות בגובה פני הים - 250 שניות זמן בעירה 55 שניות דלק HTPB שלב ראשון LK-2 - קאסטור 120[2] דחף 1,650 קילו-ניוטון מתקף סגולי 280 שניות זמן בעירה 82 שניות דלק HTPB שלב שני LK-1 מספר מנועים 1 דחף 774 קילו-ניוטון מתקף סגולי בריק - 268 שניות בגובה פני הים - 250 שניות זמן בעירה 55 שניות דלק HTPB שלב שלישי RSA-3-3 מספר מנועים 1 דחף 58.8 קילו-ניוטון מתקף סגולי 298 שניות זמן בעירה 94 שניות דלק מוצק שלב רביעי LK-4 דחף 0.40 קילו-ניוטון מתקף סגולי 200 שניות זמן בעירה 800 שניות דלק N2O4

שביט הוא משגר לוויינים ישראלי מתוצרת מפעל מלמ של התעשייה האווירית. הוא מיוצר החל משנת 1982 ומשמש לשיגור לוויינים קטנים למסלול לווייני נמוך, רובם ככולם ממשפחת לווייני אופק. השביט שוגר למסלול לראשונה ב-19 בספטמבר 1988 מבסיס פלמחים כשהוא נושא את הלוויין הישראלי הראשון אופק 1. שיגור זה הפך את ישראל למדינה השמינית שמשיגה יכולת שיגור עצמאית למסלול.^[3]

השביט משוגר מבסיס פלמחים על ידי סוכנות החלל הישראלית. בניגוד למשגרי לוויינים אחרים בעולם, ה"שביט" משוגר מערבה, נגד סיבוב כדור הארץ, וזאת עקב הרצון למנוע נפילתם של שברים על מקומות מיושבים וכן להימנע מטיסה מעל מדינות עוינות.^[4] השיגור מערבה מצריך יותר כוח מאשר שיגור לכיוון מזרח; דבר המקטין את יכולת הנשיאה של המשגר באחוזים ניכרים. לשביט יכולת נשיאה של 290 ק"ג ואילו גרסאות מתקדמות שלו מיועדת לשאת 350 ק"ג ואף 380 ק"ג למסלול לווייני נמוך.^[1] המשגר הוא בעל שלושה שלבים המונעים בדלק מוצק. המנועים הרקטיים של שני השלבים הראשונים מיוצרים על ידי מפעל "גבעון" (בעבר של תעש ומנובמבר 2018 של "תומר"), והמנוע של השלב השלישי מיוצר על ידי רפא"ל ומכונה "אזוב".

הרקטה שביט 2 אשר נבנתה על ידי ישראל בשנות ה-60 הייתה רקטה תת-מסלולית ולא שייכת למשגר השביט.

רקע

עקב מדיניות העמימות של ישראל, אין מידע די כדי לקבוע מתי בדיוק הוחלט להתחיל את פרויקט משגר השביט אך על פי מספר פרסומים שונים, כבר בתחילת שנות ה-70 החלה התעניינות בצמרת הביטחונית בישראל בהקמת תוכנית שיגור לווייני צילום ומודיעין.^[5] בכתבה בעיתון ה"מיאמי הראלד" למחרת שיגור הלוויין אופק 1, יו"ר סוכנות החלל הישראלית דאז יובל נאמן חשף בהערות מרומזות כי ישראל עבדה על הלוויין והמשגר כבר מתחילת שנות ה-70.^[6] יתרה מכך, בפרסום של עיתון הארץ ממרץ 1995, נחשף כי במהלך פעולה משפטית של התעשייה האווירית נגד עובד שלה לשעבר, היא הודתה כי כבר בשנת 1973 היא בחנה את הסבירות להצלחת שיגור לוויין דמוי "אופק" על גבי משגר דמוי השביט והסיקה כי הקמת פרויקט כזה הוא מעשי.^[7]

הצורך הישראלי ביכולת שיגור עצמאית ובלוויין בא לידי ביטוי בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים עם הכשלים המודיעיניים. במשך עשורים, ישראל נעזרה בגישה מצומצמת לתמונות לוויין אמריקאיות ולאחר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הוגבלה גישת ישראל ללוויינים אמריקאים אף יותר. על פי פרסומים שונים, לפני ההחלטה הרשמית בשנת 1982 להקמת תוכנית חלל, ישראל ניסתה פעמיים בשנים 1975 ו-1981 לרכוש שליטה מלאה על לוויין אמריקאי או לרכוש גישה מלאה ללוויין אמריקאי. יצחק רבין אף ציין כי בדצמבר 1975, שר הביטחון דאז שמעון פרס הגיש בקשה רשמית לרכישת לוויין מהאמריקאים בתמורה למיליארד דולר אמריקאי. לעומת זאת, מספר חודשים לאחר מכן, כאשר העיד בפני חברי קונגרס, טען רבין כי אחרי הכל ישראל לא ביקשה מהם לוויין.^[8]

פיתוח

פיתוחו המעשי של משגר השביט החל בנובמבר 1982,^[5] כאשר יובל נאמן, אז שר המדע והטכנולוגיה הכריז כי ישראל תקים סוכנות חלל במטרה לבנות ולשגר לוויינים. השביט פותח על ידי התעשייה האווירית לישראל כקבלן הראשי ומפעל מלמ בייחוד. התעשייה הצבאית ייצרה את המנועים הרקטיים של שני השלבים הראשונים, ורפא"ל ייצרה את המנוע הרקטי לשלב השלישי של השביט. השביט הוא משגר תלת-שלבי המונע בדלק מוצק אשר תוכנן לשאת מטען של עד 250 ק"ג למסלול לווייני נמוך. הערכות שונות שיערו תחילה כי שני השלבים הראשונים של השביט לקוחים מהטיל הבליסטי יריחו 2. מאוחר יותר הערכות אלה אושרו.^[9]

מאפיינים

משגר השביט הראשון היה משגר תלת-שלבי קטן המונע בדלק מוצק ומבוסס על הטיל הבליסטי יריחו 2. הגרסה החדשה יותר של השביט נקראה תחילה "Next" אך שונתה מאוחר יותר לשביט 2. לשביט יכולת נשיאה של 290 ק"ג ואילו גרסאות מתקדמות שלו מיועדות לשאת 350 ק"ג ואף 380 ק"ג.

השביט שוגר לראשונה בשנת 1988 ועקב מיקומה הגאוגרפי ויחסיה העוינים של ישראל עם המדינות השכנות, השביט משוגר מערבה בניגוד לכיוון הסיבוב של כדור הארץ, באופן המקטין את יכולת הנשיאה של המשגר באחוזים ניכרים. שיטת שיגור זו מנוגדת להיגיון ההנדסי והכלכלי ולכן איננה נהוגה בעולם, אך בישראל היא כורח המציאות עקב מיקומה הגאוגרפי. הדבר נעשה כדי שבמקרה של כישלון, הלוויינים לא יפלו על אזורים מיושבים או לידיהן של מדינות ערב השכנות. גם בשיגור מערבה אין לישראל יד חופשית, זאת עקב רוחבו הצר יחסית של הים התיכון והאיים הפזורים בו. למעשה, ישראל יכולה לשגר לתוך מסדרון צר המסתכם במספר מעלות, אם ברצונה למנוע אפשרות של נפילת הלוויין על שטחים מיושבים בשלבי השיגור הראשונים.^[10] נוהל זה המשיך משנת 1988 ועד היום.

בתהליך השיגור, שני השלבים הראשונים של השביט מאיצים אל מחוץ לאטמוספירה ולאחר מכן ניתקים מהשלב השלישי שנושא את הלוויין. השלב השלישי ממשיך בשיוט לא ממונע סביב כדור הארץ בזמן שהחיפוי המגן על הלוויין מוסר והלוויין נחשף לראשונה לתנאי החלל. לאחר מכן מנועי השלב השלישי מאיצים את הלוויין למהירות הנדרשת על מנת להיכנס למסלול ולבסוף הלוויין נפרד מהמשגר ומתחיל את תפקודו העצמאי בחלל בזמן שהשלב השלישי נופל למימי כדור הארץ.^[11] ניווט המשגר מתבצע באמצעים אווירודינמיים והטיית וקטור הדחף של השלב הראשון. ניווט השלב השני מתבצע על ידי הזרקת נוזל לתוצרי הפליטה של המנוע.^[4]

היסטוריית שיגורים

פרופיל הטיסה של משגר הלוויינים שביט

השלב השלישי של משגר השביט שהוצג פומבית בינואר 2009

השביט שוגר מבסיס פלמחים אחת עשרה פעמים והכניס בהצלחה מטען למסלול תשע פעמים. בשיגור הרביעי והשישי, המשגר כשל לפני שהגיע לחלל. כל שיגורי השביט נשאו לוויינים מסדרת לווייני אופק; שני השיגורים הראשונים נשאו לווייני ניסוי והיתר הם לווייני ריגול שנועדו לצילום לצורך איסוף מודיעין צבאי.