שביל החומוס
ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שביל החומוס הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע.[1][2]
בתחילת שנות ה-2000, בעקבות ריבוי הצעירים בוגרי צה"ל היוצאים לטיול אחרי צבא, הביטוי נולד בקרב המטיילים בהודו, והפך נפוץ בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישנם מקומות בהודו שבשל ריבוי הישראלים, ניתן למצוא בהם שלטים ותפריטים בעברית, ואפילו ספריות עם ספרים בעברית במספר מקומות.[3] במקומות רבים בשביל החומוס נפתחו בתי חב"ד ומרכזי אירוח ותרבות יהודית-ישראלי כגון בינה. ניתן למצוא גם ישראלים שגרים כדרך קבע בערים ובכפרים לאורכו של שביל החומוס ועוסקים בתיירות, הסעדה ולינה לישראלים.
לפעמים משתמשים בביטוי "שביל החומוס" גם לגבי מדינות אחרות בעולם בהם נפוצים תרמילאים ישראלים כגון מדינות באמריקה הדרומית,[4] דרום מזרח-אסיה (לאוס קמבודיה, וייטנאם), ויפן,[5] אך מקורו בהודו וזה גם השימוש שלו בדרך כלל.
מקבילות בינלאומיות הם שביל הפנקייק-בננה (Banana Pancake Trail [אנ']) לתרמילאים מרחבי העולם בדרום-מזרח אסיה ושביל הגרינגו (Gringo Trail [אנ']) בדרום אמריקה.