שירה וידויית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שירה וידויית (באנגלית: Confessional poetry או "Confessionalism") היא אסכולת שירה, שהתפתחה בארצות הברית בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, ונחשבת לעיתים כצורה של פוסטמודרניזם. נהוג לתאר זאת כשירה פרטית, או שירת ה"אני", המתמקדת ברגעים קיצוניים של החוויה האינדיבידואלית, של הנפש והטראומה האישית, כולל נושאים שנחשבו ועדיין נחשבים לעיתים לטאבו כמו מחלות נפש, מיניות והתאבדות, ביחס לנושאים חברתיים רחבים יותר.[1]
מעורבותו של משורר הווידוי בחוויה האישית הוסברה על ידי מבקרי הספרות כמאמץ להתרחק מן המציאות החברתית המחרידה של המאה ה-20. אירועים כמו השואה, המלחמה הקרה, והאיום הקיומי שיצרה התפשטות הנשק הגרעיני, הפכו את הסוגיות הציבוריות למרתיעות הן עבור משוררי הווידוי והן עבור קוראיהם.[2] משוררי הווידויי פעלו גם בניגוד לאידיאליזציה של חיי משפחה שהייתה מקובלת בשנות ה-50, על ידי חשיפת האומללות שבבתיהם שלהם. [3]
אסכולת "השירה הווידויית" נקשרה במספר משוררים שהגדירו מחדש את השירה האמריקאית בשנות ה-50 וה-60, ביניהם רוברט לואל, סילביה פלאת', ג'ון ברימן, אן סקסטון, אלן גינסברג ו-וו.ד. סנודגראס.[4][1]