שם הפועל
מודוס דקדוקי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שם הפועל (או: צורת המקור) לדוגמה לשמור או להשתמר משורש שמ"ר, מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בשפות בהן קיימת צורה זו (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין (למעט שני הסבילים, פועל והופעל) צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק). צורת נטייה דומה ועתיקה יותר, שאינה שם הפועל היא שם פעולה לדוגמה שמירה, או השתמרות.
השימוש בשם הפועל החל בעברית המקראית המאוחרת ונפוץ מאוד בלשון חז"ל אולי בהשפעת ארמית. כיום והחל בשנות התשעים של המאה ה-20, עם התגברות השפעת האנגלית והמעבר לדיבור וכתיבה בבינוני (כלומר פעלים בהווה, היכולים לקבל משמעות של שם עצם), בסביל, ובמשפטים ארוכים ומורכבים, הפך השימוש בשם הפועל ובשם הפעולה לנפוץ. לדוגמה: כיום נוהגים לכתוב משפטים רבים עם שם הפועל, בעוד שבעבר כתבו "כתבו" ולא "נהגו לכתוב".
ברוב הבניינים קיימות שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.
- המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים, נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).
- המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.
להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:
- בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)
- בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעלם (להיעלם)
- בניין פיעל: לְחַשֵּׁב, לְלַמֵּד
- בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ
- בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם