שמעון פרס
ראש ממשלת ישראל ה-8 ונשיא מדינת ישראל ה-9 / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שמעון פֶּרֶס (ⓘ?; 2 באוגוסט 1923,[2][3][4] כ' באב ה'תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול ה'תשע"ו) היה פוליטיקאי ומדינאי ישראלי, שכיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל וכראש ממשלתה השמיני.
פרס החל את מעורבותו בציבוריות הישראל כבר בגיל צעיר. בשנת 1952, בגיל 29, מונה למנכ"ל משרד הביטחון. הוא נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית הישראלית.
בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומאז כיהן בה כחבר במשך 48 שנים רצופות (למעט תקופה קצרה של חודשים מספר, ובסך הכול – 17,272 ימים[5]) – יותר מכל אדם אחר. זמן קצר לאחר בחירתו לכנסת מונה לסגן שר הביטחון. בשנת 1965 פרש פטרונו הפוליטי, דוד בן-גוריון, ממפלגתו הוותיקה מפא"י, והקים את רשימת פועלי ישראל. פרס הצטרף לבן-גוריון ומונה כמזכ"ל המפלגה החדשה. רפ"י לא עמדה בציפיותיה להפוך למפלגת שלטון ונותרה באופוזיציה עד ל-1967, עת צורפה לממשלה על רקע תקופת ההמתנה. בדצמבר אותה שנה הוביל פרס את ההחלטה למזג את רפ"י עם מפא"י ליצירת מפלגת העבודה הישראלית.
ב-1969 מונה לראשונה לשר בממשלת גולדה מאיר, ושימש במספר תיקים חברתיים-כלכליים. לאחר שמאיר התפטרה מראשות מפלגת העבודה, התמודד פרס מול יצחק רבין על ראשות המפלגה, אך הפסיד. רבין הרכיב את הממשלה ומינה את פרס לשר הביטחון.
בשנת 1977 התפטר יצחק רבין מראשות מפלגת העבודה; פרס התמודד על התפקיד וניצח. מאז כיהן כיו"ר המפלגה במשך כ-15 שנים רצופות. בבחירות לכנסת התשיעית נחלה מפלגת העבודה מפלה דרמטית, ולשלטון עלתה לראשונה מפלגת הליכוד. פרס היה לראש האופוזיציה ושימש בתפקיד עד לכינונה של ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984.
בבחירות לכנסת האחת עשרה לא הושגה תוצאה שאיפשרה לאחת מן המפלגות הגדולות (קרי, הליכוד או המערך) לכונן ממשלה אידאולוגית. בתיווכו של נשיא המדינה הוחלט על כינונה של ממשלת אחדות, בה יכהן פרס כראש הממשלה תחילה, ולאחר שנתיים יתפטר ואחריו יכהן יצחק שמיר. כך אכן היה, ולאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה ב-1986, מונה פרס לשר החוץ. ב-1988 התקיימו בחירות, שלאחריהן הוחלט לכונן שוב ממשלת אחדות, אך הפעם בלי לקיים רוטציה על ראשות הממשלה. בממשלה זו כיהן פרס כשר האוצר, עד שהגה תוכנית להפלת הממשלה ולהקמת ממשלה בראשות המערך בלבד, מה שכונה "התרגיל המסריח". ביום הצבעת האי-אמון פיטר שמיר את פרס. והממשלה אמנם נפלה, אך פרס כשל בהקמת ממשלה. שמיר הצליח לכונן ממשלה בראשות הליכוד, ופרס היה שוב לראש האופוזיציה.
ב-1992 התקיימו בחירות על ראשות מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה. בבחירות אלו ניצח רבין את פרס, ולאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות היה רבין לראש הממשלה ופרס מונה לשר החוץ. בכהונתו זו היה פרס ממובילי תהליך אוסלו, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1994. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, ופרס מונה לראש הממשלה בפועל. פרס הקים ממשלה והחליט על הליכה לבחירות. בבחירות לכנסת הארבע עשרה נבחר ראש הממשלה בבחירות ישירות, ובהן ניצח בנימין נתניהו את פרס.
ב-1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בבחירות, והקים ממשלה. פרס היה לשר לשיתוף פעולה אזורי, והתמודד בשנת 2000 בבחירות לנשיאות המדינה, אך הפסיד בהן למשה קצב. פרס נבחר בשלישית לראשות מפלגת העבודה ב-2003, ובשנת 2005 הצטרף למפלגת קדימה. בשנת 2007 התמודד שוב בבחירות לנשיאות המדינה, והפעם ניצח. פרס כיהן כנשיא מדינת ישראל עד לשנת 2014. פרס נפטר בשנת 2016 ונקבר בחלקת גדולי האומה.
נולד בשם שמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski[6]) בעיירה וִישְׁנֶבָה[7] שבפולין (לימים בבלארוס). אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד, ואמו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. משפחתו מיוחסת לרב חיים מוולוז'ין.[8] בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אמו, צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. בגיל ארבע אף נסע עם סבו לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים.[9] הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם לספרות העולמית והעברית.[10] סבו היה ראש הקהילה בעיירתם.[11] בני משפחות אביו ואמו נרצחו בידי הנאצים עם כאלפיים מבני העיירה. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד", ובעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים בתוכו, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם". על פי עדותו של פרס, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל ובקשתו האחרונה מהנכד הייתה "להישאר תמיד יהודי".[12] על שמו נקראה בתו צביה.[13]
בשנת 1931 עלה האב לארץ ישראל המנדטורית, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס,[14] אמו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). אביו של פרס התנדב לצבא הבריטי, והקשר עמו אבד במשך מלחמת העולם השנייה; לאחר המלחמה התברר שהוא ברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב, ושמעון למד בבית הספר היסודי "בלפור".[15] בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה.[16] כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ".[17] ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, הכשרה שהצטרפה לגרעין המייסד של קבוצת אלומות ב-1942,[18] ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר.
פרסקי עברת את שמו לפרס ב-1945, בעקבות מסע ה-14 לאום רשרש שיזם שמריה גוטמן להכרת הנגב ומציאת דרך לאום רשרש, ושבמהלכו עף מעל ראשי המשתתפים עוף דורס.[19] הזואולוג היינריך מנדלסון, שהשתתף גם הוא במסע, זיהה כי זהו פרס, ופרסקי החליט לאמץ את שם הציפור כשמו.[20][21] ב-1945 נישא לסוניה גֶלמן (1924–2011), בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1944 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד".[22] בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה".[23] לקראת הקונגרס הציוני ה-22 בבזל בדצמבר 1946, הורה דוד בן-גוריון למשה שרתוק לשלוח גם "חברים צעירים המייצגים את התנועה", וכך זכה פרס בן ה-23 בכרטיס נסיעה ותעודת-ציר לקונגרס.[24]
תחילת פעילותו הביטחונית (1947–1953)
ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול סמכויות משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא גויס פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. עובדה זו הייתה בעוכריו של פרס בהמשך דרכו, לדעתם של רבים. אישים כחיים חפר וכיצחק רבין, שלחמו בפלמ"ח, ראו בעלייתו לתפקידים רמים ללא לחימה בשדה הקרב – עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה, ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל.[25] בינואר 1949 נבחר לכנסת הראשונה, אך לבקשת בן-גוריון ויתר על חברותו בה והמשיך לעסוק בנושאים ביטחוניים.[26] באפריל של אותה שנה, נתמנה לראש שירותי הים באופן זמני למשך כחודש עד שהוחלף על ידי מוניה מרדור, תפקיד שכלל במיוחד ענייני תקציב, כספים ורכש.[27] ב-1949 מונה פרס לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, ופעל עם ידידו אל שווימר לרכוש ציוד ותחמושת לחיל האוויר של המדינה הצעירה. פרס אף שכנע את שווימר, שבבעלותו היה האנגר לטיפול במטוסים, לעלות לישראל ולהקים בה האנגר דומה – שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ולימים הפך לתעשייה האווירית. פרס שהה בארצות הברית עד שנת 1952 ולמד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק.[28]
בשנת 1952 שב לישראל, ומילא את מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית נובמבר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו.[29] בן-גוריון פיצל את סמכויותיו: את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, ואת תפקיד שר הביטחון הפקיד בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי מ־7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו הרשמית, מינה בן-גוריון את פרס, שהיה אז בן שלושים, למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל.
מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי דרכם סלולה למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה הנאמנות המפלגתית תכונת מפתח לקידום, גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא.[30]
מנכ"ל משרד הביטחון (1952–1955)
הידוק הברית הביטחונית עם צרפת (1954)
החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה הממשלה להחליף את בריטניה בצרפת כמקור עיקרי לנשק ולתחמושת. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו (Catroux), שר האווירייה הצרפתי, שהיה אוהד ישראל. בסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים.[31]
על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל.[32] כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדאד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס.
הידוק היחסים עם צרפת איפשר מאוחר יותר את חתימת ההסכם לבניית הכור הגרעיני בדימונה.
העסק הביש והיחסים עם לבון (1954–1955)
יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו.[33]
"העסק הביש", פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החוליה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן.[34] הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס.[33] על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"[35]) החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.
מלחמת סיני (1956)
פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון ששב לעמדת השפעה, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי מבין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במתקפת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין זה.
ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני.[36] בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר.[37]
לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, כדי לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס, ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז (ועל כן ידועה כ"ועידת סן ז'רמן"), הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע.[38]
ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם.[39] לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני.
ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, "ועידת סוור", גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש".
אחרי מלחמת סיני (1957–1960)
הניצחון במלחמת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. פרס שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ובמחקר. בשנת 1957 סלל פרס את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והוסכם על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, התנהלו בחשאי.[40] יחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון, פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. פרס סייע לכל אלה בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון.[41]
הכור בדימונה (1957)
באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים.[42] על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו.[43] עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, ופעל לקידומה,[44] ובין היתר גייס תרומות למימון בניית הכור.[45]
הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי".[46]
סגן שר הביטחון (1959–1965)
בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה במקום ה-24 ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לחבר הכנסת. כניסתו לכנסת איפשרה את מינויו כסגן שר הביטחון, והוא החל את תפקידו ב-21 בדצמבר 1959.[47]
מבחינה פוליטית, שנים אלו התאפיינו במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם: דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. ומנגד, אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר את לפיד ההנהגה "מעל לראשיהם" לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מביא ציטוט של פרס, כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה".[48] לאחר ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות, ובהיותו מספר 2 בביטחון, כאשר אחרים ובהם משה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים) – חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה.
פרס המשיך, לצד בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. אחד ההישגים בשנים אלה היה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, ונטען שגם נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות אחרים במערכת הביטחונית, שמייצגם היה הרמטכ"ל חיים לסקוב. אלה קראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על המערכות הצרפתיות. ויכוח זה עורר עימות ראשון בין פרס לבין ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב.[49]
מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של "הניו יורק טיימס" בשנת 1960, הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, וזה החריף עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל נשיא צרפת, דה גול, שהיה כנראה בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד תחת לחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפת התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן.[50] התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי ראש הממשלה, לוי אשכול, נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין. פרס העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. אולם לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה.[51]
ברפ"י (1965–1968)
ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה.[52] תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה.
באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה ושובץ במקום השלישי ברשימתה, לאחר בן-גוריון והסופר ס. יזהר.
המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שאנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו, לטענתה. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה.
לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו.
עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון.[53] בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש.[54]
הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס.
שר בממשלת גולדה מאיר (1969–1970)
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה נחל פרס מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס,[55][56] ששובץ במקום ה-12 ברשימת המערך לקראת הבחירות לכנסת השביעית. לאחר ניצחון המערך בבחירות צורף פרס לממשלה בראשות גולדה מאיר, תחילה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים". אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". בעמדותיו בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא בלט בתמיכתו בהתיישבות נרחבת, ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני, בעיקר בין טאבה לבין שארם א-שייח'.
בתקופה זו היה השר המקשר עם הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים, שהיה ממקימיה.
לפי תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בשנת 2000, פרס היה מעורב בשנת 1971 בטיוח חקירה של תאונה, שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני.[57] בתגובה לתחקיר אמר פרס כי לא היה טיוח.[58]
ההתמודדות הראשונה מול רבין (1974)
אל ממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית (שבהן שובץ שוב במקום ה-12), צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, לא הייתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה,[59] אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-54% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 46%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי.[60] כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו.[61]
שר הביטחון (1974–1977)
הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין, מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.
חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים.[62] באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל.
במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון וחבל עזה, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה.[62] פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל.[63] על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום, אלא – יצחק רבין".[64] הכינוי "חתרן בלתי נלאה" רדף את פרס מאז.
מבצע יונתן (1976)
"איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי. המועד אינו מתאים. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שאני רואה היא איך זה יסתיים." |
מתוך פתק שהעביר לראש הממשלה רבין, 3 ביולי 1976[65] |
המתיחות בין פרס לרבין המשיכה גם לאחר סיומו המוצלח של מבצע יונתן ביולי 1976. במהלך הדיונים שקדמו למבצע תמך פרס בפעילות צבאית מיידית (בהתאם לתפיסה שהתקבלה, שאין לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור), ואילו רבין העדיף לנסות קודם את דרך המשא ומתן. בסופו של דבר החליטו שניהם על פעולה צבאית.[66] הצלחת הפעולה, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה.[67]
מערכת הבחירות של 1977 והמהפך (1977)
ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976 בעקבות התפטרות רבין, לאחר הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה סיעת החזית דתית התורתית בשל חילול השבת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נערכה ב-23 בפברואר 1977 התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז.[68] התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.
במרץ 1977 נחשפה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות נשארה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי.
פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו ניצב הליכוד ובראשו מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי".[69] בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור.[70][71] הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.
באופוזיציה לליכוד (1977–1984)
תקופת ממשלת בגין הראשונה (1977–1981)
לאחר הקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד, הוא נקט עמדות ביטחוניות ומדיניות "ניציות". בתגובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום, פרס הציע תקופת מעבר ארוכה ובה הסכמי ביניים, והתנגד לנסיגה מלאה של ישראל מסיני גם בהסכם שלום.[72] בסופו של דבר, הוביל את המערך לתמיכה במגעי השלום עם מצרים ולאחר מכן תמך בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.
בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס, ובראשן הביטוי "חתרן בלתי נלאה". אמנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד, ולתמוך בחברו הוותיק יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 ניצח פרס עם 71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. פרס הקים "ממשלת צללים" ולא כלל בה את רבין.[73] רק בהתקרב הבחירות לכנסת ב-1981 ובלחץ דעת הקהל בציבור ובתוך מפלגת העבודה, הודיע פרס, שרבין יהיה מספר שתיים ומועמדו לתפקיד שר הביטחון (במקום מועמדות חיים ברלב) בממשלה שיקים אחרי הבחירות.
בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת,[74] אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע, ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. לאחר ההדלפה לפרס, החליט בגין לדחות את מועד המבצע. בעקבות מידע מודיעיני שקבע כי אם תידחה הפצצת הכור יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים, החליטה ממשלת ישראל על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת.
לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.
מערכת הבחירות של 1981 (1981)
מערכת הבחירות של 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; רבים האמינו כי המערך מייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים.
פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך, וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו של רבין בתפקיד הרמטכ"ל, חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בסקרי דעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין.
בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות.[75] עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח.
ממשלת בגין השנייה (1981)
האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון הראשונה. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". אף על פי שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה להפגין אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה.