תאודור קוהן - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for תאודור קוהן.

תאודור קוהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תאודור קוהן
Prof. ThDr Theodor Kohn
הארכיבישוף, השביעי, מאולומואוץ
לידה 22 במרץ 1845
צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בדצמבר 1915 (בגיל 70)
ארנהאוזן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע איש חינוך, כומר קתולי עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד בישוף קתולי, ארכיבישוף קתולי, titular archbishop, חבר בית הלורדים, Member of the Moravian Diet עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תאודור קוהןגרמנית: Theodor Kohn‏; 22 במרץ 18453 בדצמבר 1915) היה הארכיבישוף השביעי[1] מאולומואוץ בין השנים 18921904, נוצרי קתולי ממוצא יהודי, פרופסור לתאולוגיה ולמשפט קאנוני.[2]

ראשית דרכו

קוהן נולד למשפחת איכרים עניה בכפר ברז'ניצה (בצ'כית: Březnice‏) בדרום מערב מוראביה, ליד העיר זלין (בצ'כית: Zlín). אימו, ורוניקה (1820-1897), באה ממשפחה בעלת שורשים צ'כים קתולים. יוסף, אביו (נולד 1824), היה בנם של יעקב קוהן (נולד ב-1798) ורוזליה (שם נעוריה – בראון, נולדה ב-1800), שניהם יהודים שהמירו את דתם בשנת 1826 ביחד עם בנם הפעוט, זאת על רקע חוקים שהגבילו נישואים והתיישבות יהודים בבוהמיה. אף על פי שהותר למומרים לשנות את שם משפחתם, הותיר יעקב קוהן את שם משפחתו היהודי ללא שינוי.[3]

לאחר סיום לימודיו בתיכון החל קוהן בלימודים אקדמיים לתאולוגיה, השלים שני תוארי מוסמך בגרמנית ובצ'כית, והוסמך לכמורה ב-5 ביולי 1871 על ידי הקרדינל פרידריך אגון פון פירסטנברג (בגרמנית: Friedrich Egon von Fürstenberg), הארכיבישוף של אולומואוץ.[4] משנת 1874 שימש כמזכירו של הארכיבישוף ובשנת 1875 הוענק לו תואר דוקטור לתאולוגיה. הוא עסק בהוראת המשפט הקאנוני, פרסם מאמרים רבים בנושא[5] ובשנת 1882 מונה למשרת פרופסור באוניברסיטת אולומואוץ. קוהן ניהל אורח חיים צנוע ביותר וסייע כלכלית להוריו ולשלוש אחיותיו (מימן עבורן נדוניות).[6] מעמדו במינהל הכנסייתי באולומואוץ המשיך להתחזק, ובשנת 1887 מונה לגוף הבוחר בבישופותאנגלית - College of canons - קבוצת הכמרים הבכירים בבישופות אשר מתוכה נבחר המועמד לרשת את משרת הארכיבישוף הבא).

הרקע למינויו

אולומואוץ כונתה "רומא של מוראביה" והייתה מקום מושבו של ארכיבישוף חשוב מאוד באימפריה של בית הבסבורג. כבר במאה ה-9 כיהן בתפקיד בן לאחת המשפחות החזקות במוראביה.[7] משרת הארכיבישוף באולומואוץ הייתה מבוקשת ביותר בקרב משפחות האצולה במוראביה בשל העוצמה הכלכלית שהייתה נחלתו של נושא תפקיד זה. כס הארכיבישוף חלש על אדמות בהיקף של כחצי מיליון דונם, 23 טירות, 11 מבשלות בירה, 3 מזקקות, 10 טחנות, 17 מנסרות, 5 מפעלים לייצור לבנים, ומספר מפעלי מתכת.[3] לקראת סוף המאה ה-19 חלו שתי התפתחויות שאיימו לשבש את הסדר העתיק ואת העדפתם של כמרים בני המשפחות החזקות לכהונה באולומואוץ. הראשונה נגעה לחתירתם של כמרים צעירים לדמוקרטיזציה של מבנה הכנסייה ולשיפור תנאי מחייתם, תהליך שהתרחש במקביל לדרישות מעמד הביניים באימפריה לזכויות פוליטיות. בשנת 1881, לאחר כ-30 שנות מאבק, התיר הקיסר למנות לכהונות שונות באולומואוץ גם כמרים מקרב פשוטי העם. בכך גבר למעשה הסיכוי למינוי בישוף משכבת כמרים זאת. ההתפתחות השנייה התבטאה בהתגברות המתח האתני בין לאומנים גרמנים לצ'כים. כבר באותה עת התנהל בבוהמיה, בעיקר, מאבק על רקע אתני על כל מינוי בעל השפעה פוליטית (לפרלמנט, לעיריות, לניהול מוסדות חינוך וכדומה). עם הזמן זלגו מאבקים אלה גם לכנסייה, למרות מדיניותה הכללית להימנע מעירוב אינטרסים לאומיים בענייניה הפנימיים. החל משנת 1870 הפך תהליך מינויים של ארכיבישופים בבוהמיה למקור לחיכוכים סוערים על רקע הסכסוך בין צ'כים לגרמנים. התפתחויות אלה סייעו להתהוות מאזן כוחות חדש בגוף הבוחר את ארכיבישוף אולומואוץ, שהתכנס כשלושה חודשים לאחר מותו של הארכיבישוף פירסטנברג, בסתיו 1892. לאחר סיבוב ראשון של הצבעה, בה נכשלו הכמרים מבני האצולה לזכות ברוב למינוי ארכיבישוף מקרבם, עלה בידי הכמרים בני מעמד הביניים לנצח בסיבוב השני ולמנות ב-8 בנובמבר 1892 את תאודור קוהן, כומר צ'כי שאינו בן אצולה, למשרה הבכירה כארכיבישוף אולומואוץ. בפעם הראשונה מאז שנת 1566 נבחר לתפקיד מועמד שאינו ממעמד האצולה. תוצאות ההצבעה עשו במהרה כותרות בעיתוני וינה, שם צוטטו דבריו של קוהן כי הוא היה כה נרגש ומופתע מבחירתו עד כי עמד להתעלף. האפיפיור לאו השלושה-עשר אישר את המינוי ב-10 בינואר 1893.[3]

קוהן במאבקים האתניים במוראביה

קריקטורה שפורסמה בעיתון הוינאי "Kikeriki" ב-17 בנובמבר 1892. מטמורפוזה הלועגת למוצאו היהודי של קוהן, ההופך מיהודי מכוער לבוש בלויים לארכיבישוף. הכיתוב: למה יכול להפוך קוהן אחד (קוהן ככינוי גנאי ליהודי).
קריקטורה שפורסמה בעיתון הוינאי "Kikeriki" ב-17 בנובמבר 1892. מטמורפוזה הלועגת למוצאו היהודי של קוהן, ההופך מיהודי מכוער לבוש בלויים לארכיבישוף. הכיתוב: למה יכול להפוך קוהן אחד (קוהן ככינוי גנאי ליהודי).

הלאומנים הצ'כים היללו את קוהן ואת בחירתו, שאבו עידוד מהצלחתו וראו בה חלק מחתירתם לאחדות האומה הצ'כית. הקתולים ראו במינוי הוכחה שהכנסייה אינה אנטישמית. בקרב היהודים היו כאלה שקיוו להתייצבותו לצידם במאבק מול הגורמים האנטישמים, אך רבים אחרים סברו כי מינוי ארכיבישוף ממוצא יהודי יתפרש בחוגים אנטישמיים נרחבים כפרובוקציה.

מיד לאחר בחירתו, פרסמו עיתוני פראג, וינה, ובודפשט קריקטורות מלגלגות העושות שימוש בפער בין מעמדו החדש של קוהן כארכיבישוף קתולי לבין מוצאו היהודי (ראה קריקטורה בעמוד זה).

תקוותם של היהודים שקוהן יפעל בנחישות נגד האנטישמיות נכזבה במהרה. בראיון שהעניק כשבועיים לאחר בחירתו הוא ענה תשובות מתחמקות בעניין זה. במקביל הופיעו בעיתונים ציטוטים מפורשים מדברים שאמר שנה קודם לכן, ב-1891, בהרצאה בפני סטודנטים בנושא "המגע בין יהודים לנוצרים". קוהן קונן אז על הפרת חוקי הכנסייה האוסרים על נוצרים לעבוד כמשרתים או כמטפלות אצל יהודים ואוסרים על נוצרים לבקר אצל רופא יהודי, לגור במחיצת יהודים, להשתתף בחתונה יהודית או לאכול בצוותא עם יהודים.

בסתיו 1899, בעקבות ביטול מעמדה הרשמי של השפה הצ'כית בבוהמיה, פרץ גל מהומות שהופנה כלפי המיעוט הגרמני וגם כלפי היהודים.[8] ההמון שהוסת על ידי לאומנים צ'כים שרף ובזז חנויות ועסקים של גרמנים ויהודים. בתגובה למאורעות אלה פנה קוהן במכתב לקהל עדתו, וקרא להם להפסיק את האלימות. הוא לא נגע בסיבות לאלימות ואף נמנע מגינוי הפורעים או לצאת להגנת היהודים. בהתאם למדיניות הכנסייה שלא להתערב בסכסוכים לאומיים, הוא ניסה להתחמק מלקיחת צד בסכסוך הלאומי בין צ'כים לגרמנים. למרות שליטתו בשתי השפות ותרומותיו למוסדות ולארגונים משני צידי המתרס, נקיטת מדיניות עמומה בשאלות הלאומיות הייתה לו לרועץ והוא איבד במהרה את אמון הציבור.[9]

ארמון הארכיבשוף מאולומואוץ בקרומייז'יץ
ארמון הארכיבשוף מאולומואוץ בקרומייז'יץ

במאמץ להוריד את מפלס המתח בין התנועות הלאומיות הצ'כית והגרמנית ארגן קוהן בשנת 1901 שני כנסים כנסייתיים נפרדים, האחד בשפה הצ'כית בעיר קרומייז'יץ (בצ'כית Kroměříž), והשני, בגרמנית, באולומואוץ. לכנס הצ'כי נהרו כ-40,000 מאמינים רובם המכריע צ'כים, ואילו בכנס הגרמני השתתפו כ-8000 איש, מרביתם ממוצא גרמני. בכנסים אלה הוא קרא לשמירת ערכי הכנסייה והיה גאה בכך שהמפגשים עברו בשלום. אך העיתונות, בעיקר, הצ'כית תקפה כינוסים אלה בעוקצנות בציינה שהאלימות בהם נמנעה הודות לנוכחותם של כוחות צבא שאבטחו את המפגשים.

קוהן נחשב לבעל הישגים רבים בתחום הניהול הכלכלי של הבישופות. במהלך כהונתו עלה בידו להשביח את נכסי הבישופות, ולגרוף רווחים גדולים מהפעילות הכלכלית בהם הודות לניהול קפדני, ולעיתים אף קשוח.[10] הוא ערך יותר מ-500 ביקורים רשמיים בקהילות ברחבי הבישופות,[11] בהם גם חנך 22 כנסיות חדשות ולמעלה מ-400 מזבחות. הוא חיזק קהילות חלשות ועניות, תרם לאגודות שסייעו לכמרים מעוטי יכולת,[12] ותמך במיזמים חברתיים לשיפור תנאי החיים בהן. ביזמתו נערך שיפוץ מקיף במשכן הארכיבישוף בטירת קרומייז'יץ ובגן הפרחים שלה וכמו כן תרם כספים להקמת מוזיאון להנצחת מורשתו של הוגה הדעות, המלומד הצ'כי יאן עמוס קומניוסצ'כית: Jan Amos Komensky).

אולם הישגיו אלה לא שיפרו את תדמיתו כפי שהשתקפה בעיתונים הצ'כים. סכסוך השפה זלג גם לענייני הכנסייה, ובעיתונות הצ'כית הותקף קוהן על כך שניהול נכסי הבישופות מתבצע בגרמנית ולא בצ'כית. קוהן הואשם בבלימת התקדמות שכבת המשכילים הצ'כית בכך שהוא נמנע מהעסקתם במשרות הניהול בבישופות תוך הבעת זלזול ברגשות הלאום הצ'כי. כמו כן יצאו נגדו על העדר תמיכתו במועמדים צ'כים ללשכת המסחר באולומואוץ, על הזנחת הוראת השפה הצ'כית בבתי הספר במוראביה, על העדפת מינוי כמרים בני אצולה ממוצא גרמני על פני כמרים צ'כים, ועל כך שאילץ את הכמרים שתחתיו לפרוש מאגודות לאומיות צ'כיות. המתח הגואה בין קוהן לציבור הרחב והעיתונות הביא בשנת 1902 לסיכול קידומו למעמד קרדינל על ידי הקיסר.[13]

פרשת "רקטוס"

הביקורת נגד קוהן הגיעה לשיאה בסדרת מאמרים, שנחתמו בשם העט רקטוס (Rectus) שפרסם העיתון פוזור (Pozor בצ'כית- זהירות)[14] באולומואוץ בקיץ 1902. במאמרים אלה הואשם קוהן ברדיפת בצע וכבוד, ובהתנהגות יהירה ורודנית תוך פגיעה בשאיפות הלאומיות של הצ'כים. רקטוס אמנם לא הזכיר לקוהן את מוצאו היהודי, אך טען נגדו כי הוא שואף לשליטה בעולם כמו הרוטשילדים, האשמה אנטישמית טיפוסית באימפריה של בית הבסבורג באותה עת. ביקוריו הרשמיים של קוהן ברחבי הבישופות זכו אף הם לגינויו של רקטוס בתארו אותם כמסעות ראווה מפוארים בליווית סוסים מקושטים, תפאורות של שערי ניצחון מהודרים וקבלות פנים על ידי נערות פרחים. המאמרים טוענים ליחס מטריד ומזלזל מצד קוהן כלפי הכמורה הזוטרה במטרה להכניע את רגשותיהם הלאומיים הצ'כים.[3]

סדרת המאמרים הייתה נשכחת עד מהרה לו נמנע קוהן מלנסות לגלות את זהות הכותב המסתתר מאחורי שם העט רקטוס. באחד המאמרים העיד על עצמו הכותב כי הוא כומר, וקוהן פתח בחקירה נרחבת על מנת לגלותו ולממש את סמכותו להעניש את המשמיץ. בכך תפח העניין ועורר התעניינות רחבה בעיתונות האימפריה שם זכו האירועים לכינוי "פרשת רקטוס". החשד נפל על כומר זוטר בשם פרנטישק אוצאסק (בצ'כית Frantisek Ocasek) שהיה ככל הנראה מתוסכל ונטר טינה לקוהן מאז העברתו מאולומואוץ לקהילה קטנה ומרוחקת. הוא הובא בפני טריבונל של הכנסייה וב-17 באפריל 1903 הושעה מהכמורה ונכלא במוסד לחינוך משמעתי לכמרים סוררים. הענישה הזאת הציתה גל מחאות נגד קוהן מה עוד שכעבור יומיים, ב-19 באפריל, התייצב כומר צעיר, בן 32, בשם יוסף הופר (Joseph Hofer) והודה כי הוא זה שעומד מאחורי מאמרי רקטוס. במכתב חריף לארכיבישוף הוא לא הביע חרטה ולא ביקש מחילה.

באותה עת כיהן בגוף הבוחר של הבישופות באולומואוץ כומר, בן למשפחת אצילים, בשם ברון יוזף גרימנשטיין (Baron Joseph Grrimenstein) שהיה מינוי ישיר של הקיסר פרנץ יוזף.[15] גרימנשטיין פנה, ביחד עם מספר פוליטיקאים צ'כים, אל הוותיקן בבקשה לשחרר את פרנטישק אוצאסק ולהשיבו לשורות הכמורה. ואכן ב-27 באפריל (כשבוע לאחר מאסרו) שוחרר אוצאסק לביתו והתקבל שם בקבלת פנים חגיגית שהפכה עד מהרה להפגנה נגד הארכיבישוף קוהן. שלב חדש ב"פרשת רקטוס" נפתח כאשר במאי 1903 הועלתה בפרלמנט האוסטרי דרישה לפתוח בחקירה נגד קוהן בחשד שעבר על חוק סודיות המידע בטלגרף. קוהן נחשד שבמהלך מאמציו לחשוף את זהותו של רקטוס הגיע לידיו נוסח של מברק המפליל ככל הנראה את הכומר אוצאסק. לאחר שטף של האשמות והתקפות על קוהן, עברה בפרלמנט החלטה, ברוב של 66 נגד 30, לפתוח בחקירה בנושא ואם יהיה צורך, להפעיל אמצעי ענישה נגדו. פוליטיקאי סוציאל-דמוקרטי סיכם זאת כך: קוהן שנוא על הגרמנים, על הצ'כים ויותר מכל על הכמרים. האפיפיור לא ימנה אותו לקרדינל ואפילו הקיסר דחה את בקשתו להיפגש עימו. אף אחד לא רוצה בקרבתו, לא עשירים, ולא העניים, לא הכמרים ולא ההדיוטות, לא לאומנים ולא ליברלים, לא צ'כים ולא גרמנים, לא נוצרים ולא יהודים.[3]

סילוקו של קוהן

הממשלה לא הזדרזה לפתוח בחקירה אך הדיונים בפרלמנט הביאו לפרסום נרחב של "פרשת רקטוס" בעיתונות האירופאית. בוותיקן עקבו בחשש אחר האירועים הללו והגיעו להבנה שרק התערבות האפיפיור תוכל לשים קץ לפרשה. במהלך שנת 1903 נקרא קוהן פעמיים להתייעצויות עם האפיפיור. ראשית עם ליאו ה-13 ואחר כך עם יורשו, פיוס העשירי. תוך כדי כך נמשכו ההתקפות על קוהן בעיתונות ובחוגים פוליטיים נרחבים. ב-9 במרץ 1904 הוחלט בוועדה מיוחדת של קרדינלים בראשות הקרדינל וינצ'נצו ואנוטלי (Vincenzo Vannutelli) לזמן את קוהן לרומא ולהציג בפניו דרישה להתפטרותו לאחר שחשף את עצמו לזעם הציבור והכמורה.[16] לא היה בסמכות הקרדינלים לאלץ את קוהן לפרוש מפני שהוא לא עבר על חוק הכנסייה, אולם הם הודיעו לו כי אם יסרב הם ימליצו על השעייתו וגירושו מאוסטריה. בפגישה בין האפיפיור לקוהן ב-10 במרץ, ביקש ממנו פיוס ה-10 להתפטר מתפקידו באולומואוץ ולהישאר ברומא לשירות בוותיקן. קוהן לא יכול היה לסרב לבקשתו המפורשת של האפיפיור אך ביקש לשפר את תנאי פיטוריו. הוא התנגד לדרישה להגלייתו מאוסטריה בטענה כי הוא אזרח נאמן שלה. לבסוף האפיפיור ויתר על דרישה זו בתנאי שקוהן לא ישוב לאולומואוץ. ב-12 במרץ 1904 הגיש קוהן, בחוסר רצון, את מכתב התפטרותו לאפיפיור. התפטרותו נכנסה לתוקפה יומיים לאחר מכן.[3] עם פיטוריו הוענק לו תואר בישופות סמלי[17] - בישוף פלוסיום (Pelusium).[16]

אחרית ימיו

המאוזולאום בארנהאוזן, מקום קבורתו של תאודור קוהן
המאוזולאום בארנהאוזן, מקום קבורתו של תאודור קוהן

גם לאחר ההתפטרות לא ריככה העיתונות את הביקורת עליו. במאמר פרידה מקוהן בעיתון הווינאי דויטשס פולקבלאט (Deutsches Volkblatt) טוען הכותב כי תכונותיו המולדות של קוהן הן הסיבה להתנהגותו הנובורישית והרודנית, כמו כל יהודי שהגיע למעמד של בכורה ושליטה על נוכרים.

במכתב ההתפטרות שלו כלל קוהן הפתעה – הוא העמיד חלק מקצבת הפנסיה שלו לטובת הקמת אוניברסיטה צ'כית נוספת במוראביה, דרישה שהושמעה פעמים רבות על ידי הלאומנים הצ'כים. בצוואתו הוא אף הוריש סכום נכבד של שלושה מיליון כתר לאוניברסיטה זו בברנו (Brno).[5][11] מספר חודשים לאחר פרישתו הוא רכש את הנחלה בטירת ארנהאוזן (Ehrenhausen) שבחבל שטיריה באוסטריה, שם הוא חי 11 שנים, בלוויית מזכירו הנאמן פרנץ בוטק (בצ'כית Franz Botek), עד פטירתו ב-3 בדצמבר 1915 ממחלה בכבד. הלוויתו נערכה ב-7 בדצמבר 1915 והוא נקבר במאוזוליאום על שם רופרכט פון אגנברג (בגרמנית Ruprecht von Eggenberg) המצוי בקרבת הטירה בה התגורר בארנהאוזן.[18]

בשנותיו האחרונות כתב קוהן את זיכרונותיו שכונסו בספר עב כרס (למעלה מ-400 עמודים) גדוש ברגשות כעס, התמרמרות, ויש הטוענים אף צדקנות מתחסדת. הספר יצא לאור שש שנים לאחר מותו ובו הוא טוען כי ב"פרשת רקטוס" הוא נפל קורבן לקנוניה מתוכננת שקשרו נגדו גרימנשטיין, אוצאסק והופר. בזיכרונותיו ציין שגם אביו סבל בגלל השם קוהן, ודימה את נשיאת שמו זה לדרך ייסורים פרטית משלו.

במרבית המקורות של הכנסייה מתואר סיום כהונתו כהתפטרות מרצון ודווקא מקורות חוץ כנסייתיים, רבים מהם יהודים, מוסרים מידע מדויק על נסיבות פיטוריו.

קוהן מוזכר בספרו של ירוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, כדוגמה לכומר ממוצא יהודי בעת תיאור דמותו של הכומר השתיין אוטו כץ.[19] בשנת 1934 בגרמניה, בזמן המשטר הנאצי, פורסמה סאטירה אנטישמית מרושעת העושה שוב שימוש בדמותו ובמוצאו היהודי של קוהן. בה מברכת דמותו של קוהן את הארכיבישוף של מינכן באותה עת, מיכאל פאולהבר (Michael Faulhaber) על דרשתו היוצאת נגד האנטישמיות.[20]

הערות שוליים

  1. ^ בראש הבישופות באולומואוץ הועמד לראשונה ארכיבישוף בשנת 1778. רשימת הבישופים באתר ההיררכיה של הכנסיה הקתולית
  2. ^ ראו פרטים עליו באתר על ההיררכיה בכנסיה הקתולית
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Michael L. Miller, The Rise and Fall of Archbishop Kohn, Slavic Review 65,3 - 2006, American Association for the Advancement of Slavic Studies - ASEEES, עמ' 446-474 באנגלית
  4. ^ ראה על הקרדינל פירסטנברג באתר The Cardinals of the Holy Roman Church
  5. ^ 1 2 Encyclopaedia Judaica, ירושלים: כתר, באנגלית, 1973, כרך 10, עמ' 1,148
  6. ^ Jitka Jonova, The Litigious Archbishop. Anticlerical attacks on Archbishop Theodor Kohn, Studia Historica Brunensia 61, 2014, 2, Department of History, Faculty of Arts, Masaryk University, עמ' 89-101 בצ'כית
  7. ^ במשפחות האצולה הבנים הבוגרים ירשו את הממון ונכסי המשפחה, ואילו הצעירים נועדו לכמורה במשרות בכירות ביותר בכנסייה.
  8. ^ באותה עת, באפריל 1899, החל להתנהל בבוהמיה משפטו של נווד יהודי בשם ליאופולד הילסנר, בחשד שרצח תופרת צעירה למטרות פולחן. עלילת דם זו הייתה גורם נוסף להפניית זעמם של ההמונים כלפי היהודים כאשר פרצו המהומות על רקע מלחמת השפות. ראה אצל: Michael L. Miller, The Rise and Fall of Archbishop Kohn, Slavic Review 65,3 - 2006, American Association for the Advancement of Slavic Studies - ASEEES, עמ' 462-463
  9. ^ עוד על מלחמת השפות Johanna Spunda, The lost Islands, Bohenia Jahrbuch Collegium Carolinum 2, מינכן 1961, עמ' 273-359 בגרמנית
  10. ^ ניהל מאבקים משפטיים מתישים נגד איכרים אשר לטענתו השתלטו על קרקעות השייכות לבישופות. מאבקים אלה חשפו אותו לביקורת חריפה של גורמים אנטי- קלריקלים. ראה אצל: Jitka Jonova, The Litigious Archbishop. Anticlerical attacks on Archbishop Theodor Kohn, Studia Historica Brunensia 61, 2014, 2, Department of History Faculty of Arts, Masaryk University, עמ' 89-101Studia Historica Brunensia61, 2014, 2, Department of History Faculty of Arts, Masaryk University, עמ' 89–101 בצ'כית
  11. ^ 1 2 מתוך קורות חייו, באתר https://biographien.ac.at/oebl
  12. ^ תמך בארגון הצדקה "St. Theodor Foundation for Poor Priests", באתר https://biographien.ac.at/oebl
  13. ^ Jitka Jonova, Archbishop of Olomouc ThDr. Theodor Kohn, the reports of the Viennese Nunciature to the Holy See, Studia Theologica 11,1,2009, עמ' 42-59 בצ'כית
  14. ^ Johanna Spunda, The lost Islands, Bohenia Jahrbuch Collegium Carolinum 1, 1960, מינכן 1960, עמ' 382 בגרמנית
  15. ^ Johanna Spunda, The lost Islands, Bohenia Jahrbuch Collegium Carolinum 1, מינכן 1960, עמ' 403 בגרמנית
  16. ^ 1 2 R. Aubert, Dictionnaire d'histoire et de géographie ecclésiastique, Paris: Letouzey & Ané, 2006, עמ' 474-475 בצרפתית
  17. ^ Titular Bishop תואר בישופות סמלי ללא טריטוריה וללא סמכויות ניהול. התואר כולל לעיתים את שמה של בישופות "מתה", שחדלה להתקיים (למשל בעקבות כיבוש מוסלמי וכדומה).
  18. ^ Jitka Jonova, Resigned Archbishop of Olomouc Theodor Kohnand his stay in Ehrenhausen, Studia Theologica 12,2,2010, עמ' 1-19 בצ'כית
  19. ^ ירוסלב האשק, החייל האמיץ שוויק, תרגום: מצ'כית רות בונדי וחיים איזק, תל אביב: זמורה ביתן, 1988, עמ' כרך א' עמ' 83
  20. ^ תאודור קוהן, באתר https://kulturportal-west-ost.eu/
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
תאודור קוהן
Listen to this article